בית המשפט העליון // depositphotos

העליון פסק הוצאות בסך 20,000 אלף שקל למתנגד לפינוי בינוי

מעקב "מגדילים": התנגדותו של אזרח לפרויקט פינוי בינוי בתל אביב הגיעה להחלטת בית המשפט העליון, שדחה את ערעורו ופסק לו הוצאות משפט בסך 20,000 שקל

רונן דמארי 13.11.2018

תמונה: בית המשפט העליון // depositphotos

מעקב "מגדילים": פרויקט פינוי – בינוי במתחם הרחובות לה גווארדיה – הגיבור האלמוני ועמק איילון בתל אביב נדון לאחרונה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, זאת לאחר שאחד התושבים המתנגד לפרויקט הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, אשר נחשף ב"מגדילים" לפני למעלה משנה>> לכתבה

טענותיו של המערער – יורש ובעלים של שביעית מדירה במתחם עליו חלה התוכנית – נדחו גם הפעם והוא שוב חויב בהוצאות משפט.

סיפור ההתנגדות מטעם היורש והבעלים של שביעית דירה
המדובר בפרויקט הצפוי לקום על שטח כולל של כ -14.5 דונם. הוועדה המחוזית החליטה על  הפקדת התכנית, בתנאים, ביום 15.6.15. התכנית הופקדה בפועל בחודש מרץ 2010 והוגשו לה מספר התנגדויות, ביניהן התנגדותו של העותר – יורש ובעלים של שביעית מדירה במתחם עליו חלה התכנית.

בחודש אוגוסט 2016 החליטה הוועדה לדחות את התנגדותו של העותר, אולם זה לא אמר נואש: חודש לאחר מכן הוא פנה ליו"ר הועדה המחוזית בבקשה לקבל רשות ערעור לוועדה הארצית על ההחלטה הדוחה את התנגדותו אולם בקשתו נדחתה.

בשלב זה התושב עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים), עתירתו נדחתה והוא חויב בהוצאות משפט של 7,500 שקלים.

אלא שהתושב לא עצר שם והחליט להגיע עם טענותיו עד לבית המשפט העליון שנדרש לאחרונה לסוגיה כאשר דן בערעור על החלטת המחוזי.

בהחלטת העליון נאמר בין היתר: "בית המשפט קמא קבע כי על פי סעיף 110(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) אין למגיש התנגדות זכות מוקנית לערור בפני המועצה הארצית אלא אם קיבל רשות מיו"ר הוועדה המחוזית. התכלית העומדת בבסיס הוראה זו, כך נקבע, היא לסנן את היקף העררים המוגשים למועצה הארצית ולקצר בכך את הליכי התכנון. בית המשפט ציין כי על פי ההלכה הפסוקה, על מנת שתינתן רשות לערור למועצה הארצית על העניין להיות בעל השלכה רחבה – אם בשל אופיו העקרוני או בשל רגישותו הציבורית, שאם לא כן יתארכו הליכי האישור בניגוד לתכליתו של סעיף 110(א) לחוק. עוד נקבע כי אין בחשיבות התכנית עצמה כדי להוות טעם מספיק למתן רשות לערור, וכי על מבקש הרשות להראות כי גם ההשגות שהועלו על ידו בהתנגדות מעוררות כשלעצמן שאלות בעלות השלכות עקרוניות ציבוריות ורחבות.

במקרה דנן, כך קבע בית המשפט, בחנה הוועדה המחוזית את בקשת המערער על פי אמות המידה הללו, ומסקנתה כי לא מתקיימים טעמים המצדיקים דיון נוסף בהתנגדותו לפני המועצה הארצית היא סבירה ומתחייבת בנסיבות העניין. בית המשפט ציין כי מדובר בתכנית פינוי-בינוי אחת מיני רבות המבוצעות בעיר תל-אביב, אשר תחומה מצומצם לשטח מוגבל ואין באישורה כדי להשליך על תוכניות אחרות. בית המשפט הוסיף וציין כי הוועדה המחוזית הבהירה שהתוכנית תואמת את המדיניות התכנונית הכוללת לרובע העירוני הרלוונטי ולתכנית המיתאר הכוללת לעיר, ואין בה דבר יוצא דופן. בית המשפט קבע כי טענת המערער להיעדר הנמקה נטענה ללא בסיס וכי ההחלטה מנומקת ומדברת בעד עצמה. עוד נקבע כי לא נפל פגם של אי חוקיות וכי טענות המערער בדבר מינהל תקין וחשד לעבירות פליליות נטענו בעלמא וללא כל תימוכין. לסיום ציין בית המשפט כי בניגוד לטענת המערער הוא אינו "עותר ציבורי" אלא בעל עניין ואינטרס אישי בתכנית וחייב אותו בהוצאות המשיבים על הצד הנמוך בסך 7500 ₪".

עוד נאמר בפסק הדין: "בערעור דנן שב המערער, שאינו מיוצג, וטוען כי היה מקום ליתן לו רשות לערור על ההחלטה הדוחה את התנגדותו לתכנית. לגישת המערער נפלו בתוכנית פגמים רבים ולטענתו הוועדה המחוזית "אפשרה ליזם לגזול מהבעלים את זכויות הבניה, להן ערך כלכלי רב". המשיבים כולם טוענים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא והועדה המקומית מוסיפה ומציינת כי דין הערעור להידחות גם מכיוון שהתכנית כבר פורסמה וכן מכיוון שהמערער לא צירף להליך את בעלי הזכויות בתחום התכנית הצפויים להיפגע כתוצאה מקבלת הערעור".

הרכב השופטים קבע כאמור כי דין הערעור להידחות וציין: "כפי שציין בית המשפט קמא, השאלה העומדת לדיון במקרה דנן היא האם היה מקום ליתן למערער רשות לערור למועצה הארצית. המערער שב וטוען כי הנימוקים שהעלה כתמיכה לבקשתו למתן רשות לערור למועצה הארצית נוגעים לנושא עקרוני ובעל השלכה רחבה ועל כן היה על הוועדה המחוזית להיענות לה. לא מצאנו ממש בטענות אלו. עיון בטענות המערער מלמד כי כפי שקבע בית המשפט קמא, המקרה דנן אינו נושא אופי עקרוני ואינו מעורר טעמים כלשהם המצדיקים מתן רשות לערור למועצה הארצית. מסקנתו של בית המשפט קמא מנומקת ומבוססת היטב והיא מעוגנת בהלכה הפסוקה".

בית המשפט העליון פסק כי המערער ישלם הוצאות משפט של 5,000 שקלים לכל אחד מהמשיבים ובסך הכל 20,000 שקלים.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות