פרויקט פינוי בינוי בפתח תקוה הגיע לעליון // shutterstock

העקשנות השתלמה

בסיומו של מאבק משפטי בעליה של חנות הממוקמת בבניין ברחוב כפר גלעדי בתל אביב יפנו אותה ויאפשרו את הריסת הבניין ובנייתו מחדש. בית משפט השלום פסק כי רוכשי הבניין יפצו את בעלי החנות שהחזיקו בה בשכירות מוגנת, בסכום הגבוה במיליון שקלים מהצעתם המקורית

רונן דמארי 18.07.2019

לבית משפט השלום בתל אביב התגלגל סיפורו של נכס שבמשך שנים בעליו סירב למכור על מנת לאפשר פרויקט הריסה ובנייה מחדש. המדובר על בניין הממוקם ברחוב כפר גלעדי בתל אביב הכולל בין היתר חנות הנמצאת בקומת הקרקע בה החזיק הנתבע כדייר מוגן משנת 1983. במהלך השנים הפעיל הנתבע במקום עסק למוצאי סדקית ואביזרי אופנה. 

בשנת 2013 נמכר הבניין ואילו בחודש ספטמבר 2017 קיבלו הרוכשים היתר 

בנייה שלפיו הם רשאים להרוס את הבניין, ולהקים תחתיו בניין חדש. משכך, פנו התובעים למנוח והציעו לו לפנות את החנות שבבניין לצמיתות, תמורת סך של 1,250,000 ₪. אלא שבעלי החנות סירב הן לפינוי והן לסכום שהוצע לו והנושא התגלגל לערכאות משפטיות.

"ההתנהלות נועדה להערים קשיים"
בתביעה שהגישו רוכשי הבניין, הם טענו כי בהתאם להיתר הבנייה שקיבלו, בכוונתם להרוס כליל את המושכר, באופן שכלל לא יהיה ניתן לזהותו. הם ציינו כי הסכום שהציעו לנתבע, שהלך לעולמו בעיצומו של ההליך המשפטי, תמורת הפינוי היווה סידור הוגן וכי הנתבע דחה את הצעת התובעים, אולם הוא לא התייחס בתשובתו מפורשות לסכום הכסף שהוצע לו בעבור הפינוי. 

לטענתם, עובדה זו מעידה כי ידע שמדובר בסכום הגון וראוי. עוד הם טענו כי התנהלות הנתבע נועדה להערים קשיים ולסכל את בניית הבניין החדש וכי ניסו להגיע עם המנוח להסכמות אולם לא היה כלל שיתוף פעולה מצדו. לשיטת התובעים, התנגדותו זו של המנוח אינה סבירה שכן כל מטרתו היא לנסות להגדיל את סכום הפיצויים, מעבר לאלה המגיעים לו על פי דין ועל פי הפסיקה.

במצב דברים זה, התובעים ביקשו את פינוי רעייתו של הנתבע, שבאה בנעליו על פי חוק, תמורת הסכום המוצע של 1,250,000 שקלים. 

מנגד, רעייתו של הנתבע, טענה כי הוא החזיק בחנות במשך כ -34 שנים וכי רחוב כפר גלעדי הנו ייחודי ביותר שכן הוא מתאפיין בריבוי חנויות העוסקות במכירה סיטונאית של מוצרים מן הסוג שאותם מכר המנוח. עוד הוסיפה הנתבעת כי במשך השנים העסק צבר מוניטין רב, בעיקר עקב מיקומו, כך שכל מעבר לאזור אחר יגרום לה ולעובדיה נזק כבד.

לטענתה, מהרגע שבו התובעים הפכו לבעלי הבניין, הם התנהלו כלפי המנוח והנתבעת שלא בתום לב. היא ציינה כי שטח החנות כיום הוא 173 מ"ר, ושטח החנות שתיבנה בבניין החדש יהא 155 מ"ר. וכי היא מוכנה לסידור חלוף בתנאים הבאים: התובעים יעבירו לה את מלוא הזכויות בחנות החדשה, התובעים ישלמו לה פיצוי כספי בגין הפרש השטחים בין החנויות והתובעים ידאגו לה גם לסידור חלוף בתקופת הביניים, קרי, עד לבניית החנות בבניין החדש.

הנתבעת הדגישה כי סירובה לקבל פיצוי כספי כפי שהציעו התובעים, הוא סביר ביותר בנסיבות העניין. לשיטתה, יש לייחס חשיבות רבה למיקומו הייחודי של העסק ולכך שבבניין החדש תיבנה חנות שיכולה להוות תחליף לחנות שממנה מבוקש הפינוי. כמו כן, נטען כי אם לא יינתן לה סידור חלוף בדמות עסק חלופי באותו מיקום, אזי מצב זה יפגע באנשים רבים המועסקים בחנות.

בהקשר זה יצוין כי התובעים הציגו לבית המשפט הקלטה בה נשמע הנתבע המנוח מודה כי רווחיות העסק ירדה באופן משמעותי עם השנים וכלשונו: "אי אפשר להתפרנס מזה".

"ניתן להסתפק בפיצוי כספי"

לאחר ששמע את טענות הצדדים החליט השופט עמית יריב, לקבל את התביעה. בפסק הדין הוא נימק את החלטתו: "הסיבה היחידה שבגינה הנתבעת דורשת עסק חלופי היא כיוון שטוענת שיגרם לה נזק כלכלי, בשים לב לכך שמחזור החנות כיום הוא 3,600,000 ₪ אלא שהנתון בדבר מחזורה הנטען של החנות הוצג בסיכומים בלבד, ולא הוגשה כל חוות דעת מקצועית המאפשרת לאשש טענה זו – שהיא, במובהק, טענה עובדתית. טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של הנתבעת עצמה בדבר הירידה הניכרת ברווחים – הן בעדות הנתבעת והן בהקלטה של המנוח עצמו. על כן יש לקבוע, שככל שהסירוב לפיצוי כספי מקורו ברצון להמשיך ולנהל עסק רווחי ומשגשג – טענה זו אינה נכונה עובדתית, ואינה יכולה להוות טעם סביר לעמידה על הזכות לסידור חלוף בעין".

עוד הוסיף השופט: "לטעמי, בכל מקום שבו נדרש בית המשפט לבחור בין פתרון שיביא לניתוק הקשר שבין בעל בית ובין דייר מוגן ובין פתרון שיביא לשימורו של קשר זה – יש להעדיף את הפתרון המשחרר את הצדדים מקשרי הדיירות המוגנת, תוך הבטחת זכויותיו הרכושיות של הדייר המוגן".

השופט קבע כי רוכשי הבניין לא מחויבים להמשיך ולקיים עם הנתבעת יחסי 

דיירות מוגנת גם בחנות החדשה שתוקם וכי ניתן להסתפק בפיצוי כספי בין היתר משום שחיוב בעל בית לאפשר לדייר מוגן להמשיך ולנהל את עסקו בבניין לאחר שיפוץ, עלול ליצור תמריץ שלילי לבעלי בתים לשפץ את נכסיהם ולשפרם. אם בעל הבית נדרש למסור את החנות לאחר השיפוץ והשדרוג לידי הדייר המוגן – מצטמצם התמריץ שלו לערוך שיפוץ כזה, אשר תועלתו הציבורית – רבה.

באשר לשאלת גובה הפיצוי שתקבל הנתבעת – השופט מינה שמאי מומחה שיכריע בסוגיה וזה קבע כי דמי הפינוי לחנות כוללים גם גלריה ויעמדו על 2,164,000 שקלים.

כאמור, השופט החליט לקבל את התביעה והעניק צו המורה לנתבעת לפנות את החנות  ולמסור את החזקה בה לתובעים, תמורת קבלת דמי הפינוי. 

השופט קבע כי מאחר ודמי הפינוי שהוצעו לנתבעת היו נמוכים ביחס לקביעת השמאי, ועל כן לא ניתן לומר כי הנתבעת ניהלה הליך סרק, לא ייעשה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

לקבלת עדכונים וחדשות בוואטספ >>> לחצו כאן

בואו להגיב ולהשמיע את דעתכם. הצטרפו עכשיו לקבוצת הפייסבוק הפורום הישראלי להתחדשות עירונית >>> להצטרפות

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות