banner
אנגלאינווסט - פיצוי על איחור בעבודה // shutterstock
אנגלאינווסט - פיצוי על איחור בעבודה // shutterstock

אנגלאינווסט תפצה בעל דירה בעשרות אלפי שקלים בגין עיכוב בפרויקט תמ"א 38

השופטת ד"ר מיה רוזמן: "על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי מוסכם בגין כל תקופת האיחור"

בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב חייב לאחרונה את החברה היזמית אנגלאינווסט התחדשות עירונית בע"מ,  לפצות בעל דירה בעשרות אלפי שקלים בגין איחור של שבעה חודשים בהשלמת העבודות בפרויקט.

את התביעה הגיש בעליה של דירת מגורים בבניין ברחוב בורוכוב גבעתיים, ובה נטען כי בחודש מאי 2011 התקשרו הוא ורעייתו ז"ל, יחד עם שאר בעלי הדירות בבניין בהסכם עם הנתבעת לביצוע פרוייקט תמ"א 38/1 בבניין. במסגרת הסכם זה התחייבה הנתבעת לבצע עבודות שונות בבניין ובדירות ובתוך כך, בין היתר, להרחיב את שטח הדירות, להוסיף להן ממ"ד, לבנות מחסן לכל דירה, להחליף חלונות ותריסים בדירות, לשדרג את תשתית החשמל, להתקין מעלית בבניין, ולשפץ את הבניין ומערכותיו. בתמורה לכך קיבלה הנתבעת זכויות בניה אשר אפשרו לה לבנות ולמכור 3 דירות על גג הבניין.

לא הושלמו העבודות גם במועד התביעה


התובע טען כי הנתבעת התחייבה בהסכם לסיים את ביצוע העבודות תוך 12 חודשים ממועד תחילת ביצוען וכי נקבע בהסכם שעיכוב של עד 90 ימים בסיום העבודות לא יהווה הפרה של ההסכם. המועד המוסכם לקבלת טופס 4 נקבע כמועד השלמת העבודות.

בתביעה נטען כי העבודות החלו בסופו של דבר בתחילת יוני 2013 ורק בראשית אפריל 2015 התקבל טופס 4 כעבור 10 חודשי איחור. בתביעה טוען בעל הדירה כי על החברה הנתבעת לפצותו בסך של 68,000 שקל וכי למעשה עד לבירורו של הליך זה לא הושלמו כלל העבודות, שהתחייבה הנתבעת לבצע בבניין ואולם לצורך קביעת הפיצוי המוסכם, סבור התובע כי מועד קבלתו של טופס 4 הוא המועד הקובע לצורך קביעת הפיצוי המוסכם כאמור.

הוא ציין כי רק משיקולי הוזלת עלויות וזירוז הליכים בחר להפחית את סכום התביעה ולהעמידו על סכום התביעה המירבי שניתן לתבוע בהליך של תביעות קטנות, קרי – 33,400 שקל.

מה קובע, טופס 4 או סיום העבודות?

מנגד טענה הנתבעת כי לטענת הנתבעת, המועד לסיום העבודות איננו המועד בו ניתן טופס 4 אלא היום בו הסתיימו העבודות בדירת התובע. לטענתה, מועד סיום העבודות בדירות הבעלים הוא לכל המאוחר חודש אוגוסט 2014, וכי על פי הוראות ההסכם לטופס 4 אין כל רלוונטיות לסיום העבודות בדירת התובע, אלא רק לדירות החדשות בבניין שהוספו על ידי היזם מה גם שדירת התובע הייתה מחוברת כל העת לתשתיות מים וחשמל, והיעדר טופס 4 לא מנע שימוש בדירה במהלך כל העבודות.

עוד מוסיפה וטוענת הנתבעת כי על פי ההסכם, מועד סיום ביצוע העבודות יידחה בשל עיכוב הנובע כתוצאה מהפרה של מי מיחידי הבעלים את הוראות ההסכם. כך שלטענתה, גם אם היה איחור במועד לסיום העבודות – הרי שהוא נעוץ בחלקו באשמתם של בעלי הדירות עצמם, וכי בשל כך נדחה מועד העבודות בתקופה המוערכת בכחודשיים ולפיכך, אין ליתן פיצוי בגין תקופה זו.  

לטענתה, כדי שהנתבעת תוכל לעמוד בחובותיה על פי ההסכם התחייבו כל בעלי הדירות לשתף פעולה עם הנתבעת, לפנות את המעברים והרכוש המשותף בבניין, ולאפשר לנתבעת או מי מטעמה לבצע את העבודות הדרושות בדירותיהם. מאחר שהפרותיהם של בעלי הדירות גרמו לעיכוב בפרויקט – לא ייתכן כי ייהנו כעת מתוצאות העיכוב שנגרם באשמתם.

הנתבע: העיכוב בגלל העירייה וכיבוי אש


לכתב ההגנה צורפה טענה נוספת לפיה העיכוב במועד סיום ביצוע העבודות נובע גם מהתנהלות הרשויות ובהן שביתה ממושכת ברשות כיבוי האש ודרישות חדשות ובלתי צפויות מצד עיריית גבעתיים ותאגיד המים גבעתיים, שהציבו דרישות חדשות ושונות, שלא בא זכרן בהיתר הבניה ואשר לנתבעת לא הייתה אפשרות למונען, כאשר הדחייה במועד השלמת העבודות בדירות הבעלים בגין נסיבות אלו מוערך על ידי הנתבעת בתקופה של כ- 4 חודשים.

יצוין כי החברה הנתבעת אף הגישה בקשה להעברת התיק לבית משפט שלום לנוכח העובדה שהסוגיה נוגעת לבעלי דירות נוספים בפרויקט, שאף הם איימו בהגשת תביעה נגדה, אולם התובע התנגד לכך בטענה שמדובר בתביעה חוזית פשוטה וכי ההתנהלות המשפטית הסבוכה בבית משפט שלום עשויה להקשות עליו בשל גילו המתקדם.

בית המשפט קיבל את התביעה

לאחר ששמעה את טענות הצדדים החליטה השופטת ד"ר מיה רוזמן- אלדור לקבל את התביעה. בפסק הדין היא ציינה, בין היתר: "על פי ההסכם היה עליה להשלים ביצוע העבודות תוך 12 חודשים, כאשר בפועל השלימה את ביצוע מסירת הדירות לבעלי הדירות ביום 20.1.2015, קרי – עיכוב של שבעה חודשים ושני שליש החודש.
מאחר שקבעתי כי במקרה של איחור בלמעלה מ- 90 ימים לאחר תקופת 12 החודשים, על הפיצוי המוסכם בגין האיחור להיות משולם החל מיום האיחור הראשון, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי מוסכם בגין כל תקופת האיחור.
על פי תנאי ההסכם, בגין 6 חודשי האיחור הראשונים על הנתבעת לפצות התובע בסך של 6,000 שקל לחודש ובגין החודש ושני שליש החודש הנותרים עליה לפצותו בסך של 8,000 ₪ לחודש.
השופטת ציינה כי הפיצוי המגיע לתובע עולה על תקרת הסכום שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות ומאחר שהתובע עצמו העמיד את תביעתו על סכום של 33,400 שקל – על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 33,400 שקל.
כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע בסך של 750 שקל.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף
תגיות:

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות