banner
לילך רז // צילום: דורון קדלץ
לילך רז // צילום: דורון קדלץ

המודל ההולנדי לתכנון ערים – מתי אצלנו?

המודל ההולנדי ה-"RANDSTAD", שאומץ לפני יותר מ-70 שנה, נותן פתרונות למדינה קטנה בשטח, עם אוכלוסייה גדלה והולכת ועם תהליכי אורבניזציה ופרבור מואצים – אז למה לא אצלנו?

אדר' לילך רז 25.08.2022

הרבה מלל נכתב לאחרונה אודות הצפי למדינת ישראל עד 2050, כשמספר התושבים יוכפל ל-18 מיליון ונהפוך להיות המדינה הצפופה ביותר בעולם, עם ממוצע של כ-1000 תושבים לקמ"ר בכלל, וכ-2000 תושבים לקמ"ר, במחצית הצפונית של המדינה, מבאר שבע צפונה, יותר צפוף מבנגלה דש, שהינה נכון ליום המדינה הצפופה בעולם.

כאדריכלית העוסקת בקיימות ובנייה ירוקה, לפלא בעיני כיצד מקבלי ההחלטות לא שמו לב למודל ההולנדי ה-"RANDSTAD" (ובעברית "עיר גבול" או "עיר קצה") שאומץ בארץ השפלה כבר במחצית המאה הקודמת, כלומר לפני יותר מ-70 שנה, זאת בדיוק בשל אותה בעיה שישראל עומדת בפניה כיום – מדינה קטנה בשטח, ועם אוכלוסייה גדלה והולכת ועם תהליכי אורבניזציה ופרבור מואצים בעליל.

ובכן, ה"רנדסטד" ההולנדי כלל בתוכו מלכתחילה את הלב האורבני הצפוף של המדינה, שמכיל את 4 הערים הגדולות במדינה, אמסטרדם, רוטרדם, האג ואוטרכט וכן עשרות ערים בינוניות וקטנות נוספות. 

ב-1950, כשאומצה התוכנית, מנתה הולנד כ-10 מיליון תושבים, ואילו כיום היא מתקרבת ל-18 מיליון, נתונים דומים להפליא לאלה שלנו. גם שטח ה"רנדטאד" כ-8,200 קמ"ר, זהה פחות או יותר בגודלו לשטח הצפוף שלנו, מבאר שבע וקריית גת צפונה.

מודל ה"דנדסטאד" קבע אקסיומות ברורות ביותר לגבי התכנון האורבני והאזורי, זאת תוך תיאום מירבי בין כל חלקיו. אף עיר בתוך המטרופולין הענק הזה, אינה יכולה לאמץ מדיניות מבדלת משלה והמטרופולין כולו מרושת היטב באזורי תעסוקה ורשת תחבורה היקפית המגיעה לכל עיר ועיר, כל שכונה ושכונה. נכון להיות מתגוררים ב"רנדסטאד" כ-10 מיליון תושבים, כ-60 אחוזים מכלל תושבי הולנד ובצפיפות של כ-2000 תושבים בקירוב לקמ"ר, מקביל לתחזית הצפיפות צפויה לגוש דן המורחב מנתניה/חדרה בצפון ועד לאשדוד/אשקלון בדרום, בשנת 2050.

והפלא ופלא: למרות הצפיפות הגדולה, כביכול, למרות המשך הגידול האורבני המואץ והגידול האבסולוטי במספר התושבים, המודל ההולנדי מצליח להפליא, לא ניכרת כלל ועיקר ירידה באיכות החיים של התושבים, איכות הסביבה נשמרת בקפידה רבה, קיימים בשפע שטחים פתוחים ירוקים וגם, אולי הפלא הגדול מכל, כמעט ולא נראים גורדי שחקים בכל רחבי ה"רנדסטאד", כולל בעיר הבירה הגדולה אמסטרדם.

לטעמי "ההבדל הקטן" בין הולנד לישראל איננו בשטח או במספר התושבים או בכך שהולנד הינה, רחמנא ליצלן, מדינה עשריה וחברה בכירה באיחוד האירופי. ההבדל הינו בראש וראשונה בכך שאצלנו מה לעשות, התכנון הינו "חאפ לאפ" מעכשיו לעכשיו, זאת בעוד שהמודל ההולנדי מהווה משנה סדורה תכנונית אסטרטגית לטווח הארוך.

ההבדל הינו בכך שאם בהולנד קיימת תפיסת על תכנונית הקובעת בדיוק איך כל עיר, כל שכונה וכל רחוב יתוכננו, היכן בדיוק ימוקמו אזורי התעסוקה ולאן בדיוק תגיע התחבורה הציבורית, זאת תוך התחשבות מרבית הן בתפיסה התכנונית, ברווחת התושבים, הן באיכות הסביבה והן בהיבט הכלכלי, הרי שאצלנו, מה לעשות, קיימות עשרות רבות של עיריות ורשויות, ובמיוחד בגוש דן המורחב, כשלכל אחת מדיניות משלה, הנוגדת במקרים רבים את המדיניות של רעותה, שלא לדבר על אינסוף כפילויות במנגנונים ביורוקרטים עירוניים, מה שמביא לכאוס תכנוני ולהוצאות עתק מ"כלום לכלום".

לכן טוב יעשו מקבלי ההחלטות, אם לפני שייצאו בהצהרות על הכפלת המטרופולינים של תל אביב וירושלים, ייצרו תבנית תכנונית אחידה לטווח הארוך שתוכל לעכל אל תוכה את תחזית הכפלת האוכלוסייה הצפויה, זאת מבלי להפוך את ישראל בכלל ואת מרכז הארץ בפרט, למגלופוליס צפוף ודקדנטי בנוסח ערי עולם שלישי. ועל מנת למנוע את התרחיש האפוקליפטי הזה, מוטב אם ילמדו את הצלחת המודל ההולנדי. יש להם הרבה מה ללמוד ממנו!

*כותבת המאמר, אדריכלית לילך רז, היא מבעלי "גרינר קיימות ובנייה ירוקה"

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

 

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות