התחדשות עירונית ועסקים? קבלו צלחת אורז ופרופורציות!
מאת: רונן דמארי, עיתונאי, מרצה על מסעותיו לאוגנדה וכתב פורטל "מגדילים"
דווקא שם, בכפר קטן ושכוח אל כ-200 קילומטרים מזרחית לעיר הבירה קמפלה, אני מרגיש כמו בבית. בשעת בוקר אני מגיע עם נהג אופנוע מהורהר לכפר נבוגויה, המהווה את מרכזה של קהילת "אבאיודיה" באוגנדה.
הימים הם ימי ראש השנה ובית הכנסת הצנוע לובש חג. יש משהו משמח ומעציב באותה המידה בילדים והילדות, שמשתדלים להיראות חגיגיים ככל יכולתם ולא תמיד מצליחים. המבנה ממוקם על גבעה קטנטנה, עם ריהוט בסיסי וכסאות מפלסטיק. כאן לא קונים מקום ישיבה במאות שקלים בתקופת החגים, אחרי הכל אנחנו באפריקה והפשטות היא חלק בלתי נפרד מהחיים. חברי הקהילה מסבירי פנים, מכניסי אורחים ובעיקר שמחים לפגוש את אלו שמגיעים מארץ הקודש. חלק מהילדים ינסו לגעת בכם מבלי משים.
לא קיבלו הכרה רשמית מהרבנות לישראל
הייתם, או שמא חלמו הם חלום. הקהילה מונה כ -2,000 חברים שמפוזרים בין מספר כפרים בסביבה. הם נפגשים בעיקר בשבתות וחגים, אך גם באירועי בת ובר מצווה, אותם הם מקפידים לקיים על פי המסורת היהודית. לבית הכנסת יש מזוזה, אך אין בו הפרדה בין גברים לנשים. הקהילה מנהלת אורח חיים קונסרבטיבי אולם היא דבקה בערכי היהדות. כמה מחבריה הצליחו להתגבר על מסלול המכשולים הבירוקרטי, וביקרו בארץ הקודש, על מנת ללמוד מקרוב את יסודות השחיטה וברית המילה. הם אמנם לא קיבלו הכרה רשמית מהרבנות הראשית בישראל, כמו גם מקהילות יהודיות אחרות בישראל, אולם נראה כי הצעירים לא התמהמהו לבצע את המצווה, בשמחה מהולה בהתרגשות, כאשר הם מאמינים באמונה שלמה שעשו צעד משמעותי בדרך לחיק היהדות.
כשהמלך פגש סוחר יהודי
הכל החל כאשר אחד מהמלכים של ממלכת בגנדה העתיקה החליט לקיים אורח חיים יהודי בעקבות מפגש עם סוחר יהודי והקים את הקהילה, שגם 90 שנה לאחר מותו, ממשיכה לדבוק בדת משה וישראל. מאוחר יותר יספר לי רב הקהילה, גרשום, כי הוא חולם על כך שהקהילה אותה הוא מוביל תקבל הכרה מיהודים בישראל וברחבי העולם. לא להרגיש מבודדים, לדעת שהם יוכלו לקבל חיבוק אוהב כאשר יידרשו לו ולא כתף קרה ומנוכרת. במהלך שהותי בכפר, ניסיתי להבין מה גורם לצעירים וצעירות לנהל אורח חיים דתי, להסתובב עם טליתות בצבע צהוב זוהר ולזמר פיוטים בעברית, למרות שטרם למדו לקרוא את השפה.
מרחק של שעה וחצי הליכה מבית הכנסת
בחורה צעירה שמסתובבת עם כיפה גדולה על הראש, מספרת לי בגאווה, כי היא מקפידה להגיע לתפילות בבית הכנסת בכל שבת, למרות שמדובר במרחק הליכה כשעה וחצי לכל כיוון. אותם רגעים של ביחד, שווים בעיניה הכל. היא לא יודעת יותר מדי על ישראל, אבל רוצה לבקר. יכול להיות נחמד היא אומרת, כשתהיה אפשרות, כשיהיה כסף. את תפילות ראש השנה מנהל הרב גרשום באמצעות מיקרופון על מנת שקולו יישמע היטב באולם התפילה הגדול. הוא הוגה את ההברות בבקיאות מפתיעה ולא שוכח לתבל את התפילה בדברי תורה וחיזוק לחברים והחברות. יחד איתי נמצאת בכפר קבוצה של כעשרה צעירים וצעירות, שמתאכסנת בחדרי אירוח שהקימה הקהילה, כמה עשרות מטרים מבית הכנסת.
"ישראל הייתה צריכה להיות באוגנדה"
"זו המדינה שלכם", פונה אליהם הרב, "ישראל הייתה צריכה להיות באוגנדה אז אתם בעצם נמצאים בבית".
מאוחר יותר שני צעירים מקומיים עולים לבמה כשהם אוחזים שופרות בידיהם. הם מחלקים ביניהם את סדר התקיעות, על פי הוראותיו של הרב, בעוד שחברי הקהילה עוקבים אחריהם בעיניים בורקות.
כשמסתיימת התפילה, יוצאים כולם לחצר הרחבה והירוקה, שטובלת בנוף יפהפה ולאחר קידוש אוכלים יחד. כל אחד מקבל צלחת של אורז אבל גם קצת שלווה ופרופורציות, בדרך הבלתי נגמרת למרדף אחר הכסף, הבית או הפנטהאוז הנכסף בשפת התרבות הישראלית, הרחוקה שנות אור מהקהילה היהודית באוגנדה.
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
