הצצה לעולם אחר: מאחורי הקלעים של תוכנית ההתחדשות לשכונת יד התשעה

התחדשות עירונית הפכה בשנים האחרונות לאחת ממילות המפתח החשובות ביותר בשוק הנדל"ן הישראלי. בדרך כלל אנחנו שומעים על בניין אחד שנהרס, על מתחם שמקודם או על עוד מגדל חדש שנבנה. אבל לעיתים נדירות מגיע פרויקט שמנסה לעשות משהו גדול בהרבה – חידוש שכונה שלמה, על ההיסטוריה, הקהילה, התשתיות והזהות שלה.

זו בדיוק המשימה שניצבה בפני תוכנית ההתחדשות של שכונת יד התשעה ("שביב") בהרצליה,  שכונה שהחלה את דרכה כמעברת עולים בשנת 1950, הפכה לאחד הסמלים של ישראל הצעירה, וכעת עומדת בפני אחד מתהליכי ההתחדשות העירונית הגדולים והמורכבים בישראל.

התוכנית, שקודמה על ידי עיריית הרצליה והרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, צפויה להחליף 1,483 דירות ישנות ב־4,616 יחידות דיור חדשות, לצד כ־84 אלף מ"ר של שטחי מסחר ותעסוקה וכ־91 אלף מ"ר של מבני ציבור, מוסדות חינוך ושטחים פתוחים. אבל המספרים, מרשימים ככל שיהיו, הם רק חלק קטן מהסיפור.
האתגר הראשון היה להחזיר את האמון. לאורך השנים שמעו תושבי השכונה לא מעט הבטחות על התחדשות עירונית. חלק מהיוזמות נתקעו, אחרות לא הבשילו. כאשר החלה העבודה על התוכנית הנוכחית, רבים מהתושבים כבר הגיעו עם ספקנות טבעית ותחושה של "כבר היינו בזה".

לכן אחד המהלכים החשובים ביותר היה בניית תהליך שיתוף ציבור אמיתי. שיח מתמשך שבו התושבים חשופים לכל שלבי התכנון ויכולים להשפיע במקומות שניתן, גם על התכנון. חלק מהשינויים בתוכנית, כמו חלוקת מתחמי המימוש ופיזור יחידות הדיור להשכרה, נולדו ישירות מתוך השיח הזה.

אתגר נוסף היה כיצד להוסיף יותר מ־3,000 דירות חדשות מבלי להפוך את השכונה למקבץ של מגדלים חסרי זהות? הפתרון שנבחר היה יצירת היררכיה ברורה. בלב השכונה נשמרה בנייה מרקמית בגובה של 6-10 קומות, תוך שמירה על תחושת הרחוב, המשעולים והשבילים המוכרים לתושבים. המגדלים הגבוהים, בני עד 35 קומות, הוסטו לשולי השכונה, סמוך לצירי התחבורה הראשיים ולתחנת הרכבת. מאחורי החלטה זו עמדה תפיסה תכנונית ברורה: הצפיפות אינה הבעיה, אלא האופן שבו מתכננים אותה. ניתן להוסיף אלפי יחידות דיור ועדיין לשמור על תחושת שכונתיות וקהילתיות.

בפרויקטים רבים של התחדשות עירונית קיים חשש שדווקא התושבים הוותיקים לא יוכלו להרשות לעצמם להישאר בשכונה לאחר שתתחדש. ביד התשעה ניסו להתמודד עם הסוגיה כבר בשלב התכנון. התוכנית כוללת כ־600 יחידות דיור להשכרה ארוכת טווח ולצמיתות, לצד מגוון רחב של דירות בגדלים שונים. המטרה היא לאפשר גם לצעירים, לשוכרים ולמשפחות שאינן מחזיקות בהון עצמי גבוה להמשיך להתגורר בשכונה, במקום ליצור תהליך של החלפת אוכלוסייה.

אתגר אחר היה בסוגיית התחבורה. הרי תוספת של אלפי דירות משמעותה גם אלפי כלי רכב נוספים. אם בעבר לשכונה היתה כניסה ויציאה מרכזית אחת, התכנון החדש יוצר שלושה חיבורים מרכזיים לרשת הדרכים העירונית והארצית, כולל חיבור טוב יותר לכביש 531 ולמוקדי התעסוקה באזור. במקביל, התוכנית מבוססת על קרבה לתחנת הרכבת הקיימת ולתחנת המטרו העתידית. לצד זאת מתוכננים שבילי אופניים, מדרכות רחבות והעדפה ברורה להולכי רגל ולתחבורה ציבורית.

בנוסף, אחד המאפיינים הבולטים של יד התשעה הוא דווקא מה שלא רואים בדרך כלל בתמונות של התחדשות עירונית, עצים בוגרים, שטחים פתוחים וצמחייה ותיקה. הפיתוי בפרויקטים בסדר גודל כזה הוא לנצל כל מטר פנוי לבנייה. אלא שבמקרה הזה הוחלט ללכת בכיוון אחר: לשמר עצים משמעותיים, להגדיל את היקף השטחים הציבוריים הפתוחים ולשלב עקרונות של תכנון מותאם אקלים וניהול מי נגר. זו החלטה שמבטאת הבנה שהצלחה של שכונה אינה נמדדת רק במספר יחידות הדיור, אלא גם באיכות החיים שנוצרת ביניהן.

בסופו של דבר, סיפור התחדשותה של יד התשעה אינו רק סיפור על מגדלים חדשים או על אלפי דירות נוספות. זהו מבחן ליכולתה של ישראל לחדש שכונות שלמות מבלי למחוק את הזיכרון, הקהילה והזהות המקומית.

אם התוכנית תצליח, היא עשויה להפוך למודל עבור עשרות שכונות ותיקות נוספות ברחבי הארץ. מודל שמוכיח שהתחדשות עירונית אינה רק פעולה הנדסית או כלכלית אלא בראש ובראשונה מהלך חברתי, קהילתי ועירוני שמטרתו לבנות עתיד טוב יותר מבלי לנתק את הקשר לעבר.

הכותבת, דרורה בוגנים היא מתכננת ערים ומנהלת פרויקטים בחברת AVIV, ומתמחה בניהול והובלת פרויקטים רחבי היקף בתחומי התכנון, הסביבה והתכנון הסטטוטורי. 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן