‎תמ״א 40 - מחדל המיגון הלא מוכר

‎בישראל של 2026 כל אחד מכיר את המושג "תמ״א 38". לעומת זאת, ספק רב אם הציבור הרחב ואף חלק ניכר ממומחי הנדל"ן והתכנון, מכיר את "תמ״א 40", התוכנית שעסקה בניצול המרחב התת-קרקעי ובפוטנציאל שלו למיגון האוכלוסייה. זאת, אף שמדובר באחד המחדלים הגדולים והפחות מדוברים של העדר מיגון ציבורי סביר עבור רוב אזרחי מדינת ישראל – מחדל שניתן היה לצמצם משמעותית כבר לפני שניים או שלושה עשורים. 

‎במהלך כל אירועי הלחימה האחרונים, ובכל פעם שנשמעה התרעה באזור המרכז, ניתן היה לראות בשידורים חיים כיצד אלפי תל-אביבים יורדים בנחת אל החניון התת-קרקעי של הבימה. אין מדובר במקריות: חניון הבימה הוא אחד המרחבים הבודדים בעיר שנבנו מראש, בפיקוח ובאישור פיקוד העורף, כמרחב תת-קרקעי העומד בתקן מיגון לשעת חירום, הן כנגד מתקפות טילים והן בהיבט של עמידות מבנית.

‎דווקא הדוגמה החיובית הזו ממחישה היטב את גודל הפער והכשל. ברחבי מדינת ישראל קיימים אלפי חניונים, קומפלקסים תת-קרקעיים, מרתפים ופלטפורמות תת-קרקעיות, אשר מבחינה פיזית היו יכולים לשמש בעת חירום מקלט להמוני בני אדם. בפועל, רובם המוחלט אינם מאושרים ואינם מתאימים לשמש כמרחבים מוגנים ציבוריים.

‎כאן נכנסת לתמונה תמ״א 40. התכנון והעיסוק הממשלתי בניצול תת-הקרקע החל כבר בראשית העשור הקודם, אולם החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לקדם את תכנית המתאר הארצית למרחב התת-קרקעי ניתנה רק בשנת 2019. מטרת התוכנית הייתה רחבה: שינוי התפיסה ביחס לתת-הקרקע, קידום שימושים אזרחיים ותשתיתיים ובין היתר גם צמצום פערי המיגון הקיימים בישראל,  ‎אלא שבשלב בתרגום מהחזון אל הכללים המחייבים, החלו הוויתורים. כבר בדיונים המוקדמים הושמעו טענות בדבר עלויות גבוהות, פגיעה בכדאיות כלכלית והרתעת יזמים ורשויות מקומיות. 

כתוצאה מכך, תמ״א 40 שהוטמעה בסופו של דבר במסגרת תמ״א 1 (שינוי 17) – לא קבעה חובה גורפת להפיכת חניונים ומבנים תת-קרקעיים חדשים למקלטים תקניים.

‎גם לאחר אירועי השבעה באוקטובר ואישור תמ״א 40/א/1/1 בדצמבר 2023, יש להבחין הבחנה ברורה: תכנית זו אינה עוסקת במיגון חניונים ציבוריים, אלא בהוספת ממ״דים ומרחבים מוגנים לבניינים קיימים. היא אינה משנה מהותית את מצבו של המיגון הציבורי וההמוני במרחב התת-קרקעי

‎בפועל, תמ״א 40 מאפשרת, אך אינה מחייבת, לשקול תכנון של מרחבים תת-קרקעיים כמקלטים, לרוב במבנים רחבי-היקף ובכפוף לאישור פרטני של פיקוד העורף. מדובר בהחלטות תכנוניות נקודתיות, לא במדיניות מחייבת. התוצאה ברורה: רוב מוחלט של החניונים והמבנים התת-קרקעיים בישראל אינם עומדים כיום בתקן מיגון תקני לציבור.

‎גם במבני תעסוקה, מגדלי משרדים, קניונים ומרכזים מסחריים – בדיוק אותם מקומות שבהם שוהים מאות ואלפי בני אדם במהלך היום, פתרונות המיגון הקיימים מעניקים מענה חלקי בלבד. התקנות הקיימות אינן מבטיחות מיגון ביחס להיקף האוכלוסייה בפועל במבנים אלה, והפער בין הצורך לבין המענה בזמן אמת נותר משמעותי.

‎מדובר, לטעמי, במחדל שאינו נופל בחומרתו מהמחדל המוכר של העדר ממ״דים בחלק גדול ממבני המגורים בארץ. ההבדל הוא שבניגוד לממ״דים – זהו מחדל כמעט בלתי מוכר לציבור. במשך שלושה עשורים ניתן היה, במקביל לקידום מיגון דירתי, לקדם מיגון ציבורי רחב-היקף: חניונים, מבנים תת-קרקעיים, מגדלים ומרכזי מסחר – אך הדבר לא נעשה.

‎יתרה מכך, ההנחה כי מיגון בתוך הדירה פותר את בעיית המיגון הלאומית אינה עומדת במבחן המציאות. מיליוני ישראלים נמצאים בשעות היום בעבודה, במסחר, בלימודים ובמרחב הציבורי – ולא בדירתם. לכך יש להוסיף את האיום המוחשי של רעידת אדמה קשה, שעל-פי התחזיות צפויה לגרום לרבבות הרוגים ומאות אלפי פצועים, ושבה למרחבים תת-קרקעיים מתוכננים יש יתרון מובהק.

‎בסופו של דבר, תמ״א 40 ממחישה לא כשל תכנוני אלא כשל תפיסתי: מדינת ישראל יודעת לתכנן מיגון לדירה הבודדת, אך נמנעת מלתכנן מיגון לאדם שבמרחב הציבורי. 

כל עוד חניונים, מבנים תת-קרקעיים ומרכזי פעילות ימשיכו להיתפס כ״אופציה״ ולא כחלק מתשתית ביטחון אזרחית – נמשיך לנהל את המלחמה הבאה ואת רעידת האדמה הבאה עם פתרונות מאולתרים, יוזמות אזרחיות ומעט מדי מרחבים מוגנים תקניים. מיגון המוני אינו מותרות ואינו חזון עתידי; הוא צורך מיידי. הגיע הזמן שתמ״א 40 תפסיק להיות פרק טכני בתכנון ותהפוך לכלי מחייב בשמירה על חיי אדם במדינת ישראל. 

*כותבת המאמר צאלה רוזנבלום עמור היא מנכ"לית קבוצת מ.אביב

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן