יש לקבוע "מסמרות" ברורות במדיניות הועדות, המחוזיות והמקומיות, שלפיהן ניתן יהיה לקבל החלטה על בינוי חדש, שתאזן נאמנה בין הטענות הלגיטימיות של התושבים הוותיקים, לבין הצרכים האובייקטיבים של שוק הדיור במדינת ישראל לשנים הקרובות // דעה
מאת: ישראל אברמוב, מנכ"ל קבוצת "אלד פסגות"
אינני שולל כלל ועיקר לגיטימיות של אזרח ישראלי המתגורר במשך עשרות שנים בוילה פסטורלית, הממוקמת בשכונה פרברית שקטה עם ציוץ מידי בוקר של ציפורים, כשלפתע פתאום מתברר לו שמקימים גורדי שחקים בני עשרות קומות ממש על סף גינתו. יש לו בהחלט את כל הזכות לערער על ההחלטה ולנסות, לפחות לשפר, את רוע הגזירה.
אולם, וזה אולם גדול, בין הדוגמא לעיל ולבין התופעה השכיחה של מה שמכונה בלעז NIMBY( NOT IN MY BACK YARD ) או בעברית "לא בחצר האחורית שלי", המרחק הינו רב ועצום.
אינני מצדד, חלילה, ב"דיקטטורת בנייה" כפי שקורה למשל בהונג קונג או בסין, שם בהינף קולמוס שולחים לתושבים הודעה על פינוי מביתם תוך שבועיים בשל הריסתו לטובת מגדלים חדשים שמיועדים לקום במקומו. אולם אינני מצדד גם במצב האבסורדי הקיים אצלנו, לפיו תכניות בנייה חיוניות נתקעות במשך שנים על גבי שנים בשל התנגדויות תושבים, בסופו של דבר מי שמפסידים מהמצב הזה הינה המדינה, שסובלת יותר ויותר ממיעוט בהיצע בנייה, זאת לעומת ביקושים הולכים וגדלים וסובלים בראש וראשונה אזרחי ישראל, ובמיוחד הדור הצעיר וחסרי הדיור.
נזכרתי בתופעת ה-NIMBY, כשקראתי בימים האחרונים על התנגדות שהגישו השמנה וסלתה של שכונת היוקרה צהלה שבצפון-מזרח תל אביב, ביניהם משפחות רקנאטי, ויגודמן ושמיר, כנגד התכנית של רמת השרון לבנות על גבול השכונה מגדלים בני 15 קומות, שיכללו עם השלמתם 3,250 יחידות דיור.
אכן המגדלים החדשים יהיו בסמוך לוילות של צהלה, עם מרווח של עשרות מטרים מעטים, מה שללא ספק ישנה את הנוף האורבני של האיזור מהיסוד ופוגע באופן כזה או אחר באופיו הכפרי.
נשאלת השאלה, האם טובת "עשירי צהלה" הוותיקים קודמת או שמא "עניי עירך קודמים"?
ראשית דבר, מחד גיסא, לזכותם של תושבי צהלה עומדת העובדה שהם אינם מתנגדים לתכנית החדשה מהיסוד, אלא דורשים הנמכה של המגדלים המתוכננים. במקרה זה, לטעמי, יש בכך הגיון מסוים וניתן ואפשר להתחשב באופן כזה או אחר בדרישתם, כל עוד מספר יחידות הדיור שייבנו בסופו של דבר ברמת השרון לא יירד באופן משמעותי.
שנית, מאידך גיסא, בל נשכח כי מדינת ישראל מתאפיינת בבעייתיות גדולה במיוחד של העדר זמין של קרקעות לבנייה במרכז הארץ, ובמיוחד בגוש דן. העובדה שמידי שנה נוספים כ-60 אלף בתי אב חדשים ואם נוסיף לכך ריבוי טבעי, עולים חדשים וכו', הפער בין התחלות הבנייה לבין הביקושים הולך ומתרחב משנה לשנה.
על כן הצעתי לקבוע "מסמרות" ברורות במדיניות הועדות, המחוזיות והמקומיות, שלפיהן ניתן היה בכל מקרה לגופו של עניין לקבל החלטה שתאזן נאמנה בין הטענות הלגיטימיות של התושבים הוותיקים, בין אם מדובר ב"עשירי צהלה" או "ישראלים מן היישוב", לבין הצרכים האובייקטיבים של שוק הדיור במדינת ישראל לשנים הקרובות ובכלל.
"מסמרות" אלה, גם אם יהיו כאלה או אחרים שלא יאהבו אותם, ייצרו נוסחה ברורה שתקצר ותייעל תהליכים של וועדות, תייתר התנגדויות בלא מעט מקרים, שכן יהיה פתרון מוסכם מראש ותוכל, כך אני מאמין, להביא בסופו של דבר יותר דירות חדשות "על המדף" ולצמצם בהדרגה את הפער בין ההיצע לבין הביקושים.
תהיה בכך, לטעמי, גם תרומה לא מבוטלת, לבלימת העלייה הבלתי פוסקת במחירי הדיור, הנובעת, ללא ספק, מהגידול בביקושים הכבושים ומהמחסור בהיצע. חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.
כתבה נוספת שיכולה לעניין אותך : הקרב על תמ"א 38/2 בלב שכונת הוילות של רמת השרון עובר לעליון
בחן את עצמך: האם אתם בקיאים בתחום ההתחדשות העירונית
לקבלת עדכונים וחדשות בוואטספ >>> לחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
