אדריכל דן ישראלביץ: "האדריכלות הגנרית מוחלפת בכסות נועזת ומתוחכמת יותר אבל המצב רחוק מלהשביע רצון, בחלק גדול מהפרויקטים הקו האדריכלי הוא דל וחסר מעוף. זירת הארכיטקטורה הבינלאומית מתפתחת לעין שיעור והגיע הזמן שניישר קו איתה"
אדריכל דן ישראלביץ // תומר שלום סטודיו תומס
מאת: אדריכל דן ישראלביץ, מבעלי ישראלביץ אדריכלים
בשני העשורים האחרונים מתחילה הבניה הפרטית בישראל להשתנות לנגד עיננו- חלק מבעלי הנכסים מצביעים ברגליים ואינם מסתפקים בתכנון מוכר ורגיל. האדריכלות הגנרית מוחלפת בכסות נועזת ומתוחכמת יותר שמחזקת את מעמדם של בעלי הנכסים בקהילה. אבל המצב רחוק מלהשביע רצון: בחלק גדול מהפרויקטים הקו האדריכלי הוא דל וחסר מעוף ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שאלה בתים שתוכננו שעלו על הקרקע בסוף המאה הקודמת. זירת הארכיטקטורה הבינלאומית מתפתחת לעין שיעור והגיע הזמן שניישר קו איתה.
ברחבי הארץ פזורים לא מעט בתים חדשים שהם לכל היותר משמימים. הם מספקים ליושביהם מחסה אך שוללים את תחושת השייכות והאינטימיות שהם ראויים לה. זוהי אינה אשמתם של בעלי הבתים שפתוחים היום יותר מאי פעם להכיל ולהתנסות בסגנונות בניה שונים, זאת גם לא אשמת האקדמיה בה במרבית מפקולטות האדריכלות דוחקים המרצים באדריכלים לעתיד לפתח חשיבה יצירתית משל עצמם כך שכשאלה יוצאים לעולם האמיתי אין שום סיבה שיהיו מקובעים ויפלו לבניה קונסטרוקטיבית משמימה.
כן כן, נראה שהבעיה היא בנו האדריכלים. חלק מאיתנו בחר לוותר על התשוקה להשפיע על מארג הבניה בישראל ולהתוות פה קו חדש. זהו כנראה תוצר של מאבק בכמות הפרויקטים ובצורך ליצור פרנסה. קל בהרבה להיצמד לשבלונות שכדי להפיקן נדרשים הרבה פחות השקעה וזמן תכנון בפועל ובכך קל להתפנות לפרויקטים נוספים. זהו פרדוקס- בעלי הבתים דורשים מאדריכליהם להעז ואלה הם האדריכלים שמטרפדים את התהליך.
התחרות על כל פרויקט מכריעה את הכף- עתודות השטח לבניה פרטית פוחתת וכך גם מספר הפרויקטים. זאת מובילה לירידה בשכר הטרחה וכדי להתפרנס האדריכל, טוב ככל שיהיה, צריך מספר רב של פרויקטים כדי לשרוד. זה מותיר לו פחות זמן להתעמק בפרטים ולתרגם קושי תכנוני או מבני לפתרונות יצירתיים בעלי ערך מוסף, בפרט כשמדובר בבלתמ"ים שמתגלים בפעם הראשונה. באופן קל בהרבה להיצמד לתכנון שבלוני ומוכר מאשר להמציא את עצמך כל פעם בחדש.
שלא תטעו. אני לא קורא להציף את הארץ בבניה מונומנטלית כזאת שמושפעת מאדריכלים פורצי דרך כמו משה ספדי, זאהה חדיד, דניאל ליבסקינד ואחרים. באחריותנו האדריכלים ליצור מבנים שמשתלבים במרחב ואינם חוטאים לו, אך לגמרי ראוי שיותר ויותר מאיתנו יתחילו לשלב תוכן וחדשנות בפרויקטים עליהם הם אמונים, רק כך נצליח להפוך את הסביבה שלנו לבעלת ערך- לסביבה אורגנית, דינמית ומסקרנת.
הרשויות גם הן לא תורמות לשינוי כלשהו בדפוס הקיים. למרות תיקון 101 לחוק התכנון והבניה הפקידים עושים הכל כדי שלא להסתבך או לעבוד קשה ומקשים (בלשון המעטה) על המתכננים שנקראים לאתגר. ככל שהמבנה מורכב וחריג כך הם מערימים קשיים ומגבלות וחוטאים לצורך ליצור כאן שינוי. הdefault הוא לסרב לבקשה כמעט אוטומטית וחבל. על כל הצדדים להיפתח ולצאת מהקיבעון. ממש כמו שגוף האדם אינו מושלם, לגמרי לגיטימי שגם בבניה ייצאו מידי פעם "מוטציות" שחורגות מהנורמה אבל בד בבד בכוחן לחשוף אותנו לעולמות חדשים ומסעירים.
אנחנו האדריכלים מסוגלים לעשות זאת! בארכיטקטורה הישראלית יש הרבה מאוד מוחות גדולים- אדריכלים בעלי יכולות וירטואוזיות שעם קצת מאמץ יכולים להוביל את ישראל לעמוד בקדמת הבמה העולמית. צריך למצוא, ובהקדם, את הדרך להחזיר לקהל המתכננים את הברק בעיניים ולהתוות תרבות תכנון שתשפיע ותשפר את תמונת הנוף המקומית.
אגב, אדריכלות שכזו אינה נחלתם של בעלי ממון בלבד ואחת כזאת ממש לא מצריכה תקציב נזיל בלתי נגמר. הזמן מוכיח שגם עבור אלה שהם בעלי יכולת כלכלית מוגבלת אפשר ליצור אדריכלות יוצאת מן הכלל. האחריות שלנו כאדריכלים היא לגרום לזה לקרות. מתפקידנו ללוות את התהליך בצורה הדוקה ולספק פתרונות שיעקפו את נושא התקציב מבלי שיחודיות הפרויקט תפגע או איכותו.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
