השופטת בטינה טאובר: "לא ניתן היה להשתחרר מן הרושם כי עתירה זו הוגשה על ידי העותרים במטרה אחת ויחידה והיא לעכב את קידומה של התכנית, מתוך אינטרסים כלכליים פרטיים של העותרים"
חיפה // depositphotos
בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) דחה לאחרונה עתירה של מספר בעלי קרקעות שביקשו לבטל תכנית מתאר מקומית שנועדה לקדם שכונת מגורים חדשה במבואות הדרומיים של העיר: המדובר על שכונת מגורים הממוקמת דרומית לאתר "קריית הספורט" ולשכונת נאות פרס מערבית לכביש 11, מזרחית לדרך מס' 4 וצפונית לטירת הכרמל. השכונה אמורה לכלול למעלה מ -5,000 יחידות דיור. יצוין כי התכנית אינה נוגעת למקרקעין של העותרים. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית בסוף שנת 2015 בצירוף המלצת הוועדה המקומית להפקיד אותה משנת 2012. בנובמבר 2016 אושרה תכנית המתאר המקומית להפקדה בתנאים ובפברואר 2018 עם השלמת התנאים, פורסמה התכנית להפקדה ברשומות.
ביוני אשתקד התקיים דיון התנגדויות במסגרתו נשמעו גם טענותיהם של העותרים ובסיומו הוחלט לאשר את התכנית בתנאים. העותרים לא אמרו נואש ופנו גם ליו"ר הוועדה המחוזית בבקשה כי יתיר להם להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה כנגד ההחלטה, אולם בקשתם נדחתה מן הטעם כי החלטת הוועדה המחוזית אינה מעלה סוגיות עקרוניות כלשהן או נושאים בעלי חשיבות כלל-איזורית או כלל-ארצית, שמצדיקים מתן רשות ערר, במיוחד כאשר העותרים לא הראו כיצד הם נפגעים מהתכנית, ועולה כי התנגדותם מונעת מאינטרס אישי שאינו רלוונטי לתכנית.
העותרים מיאנו להשלים עם החלטת הוועדה המחוזית והגישו עתירה לבית המשפט המחוזי נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה (ויו"ר הוועדה), רשות מקרקעי ישראל, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה ועיריית חיפה.
במסגרת העתירה, פירטו העותרים את ניסיונם רב השנים בענייני תכנון ובניה. הם טענו כי רכשו את המקרקעין שלהם בשנת 1973 וכי מאז, במשך למעלה מ-45 שנים, נמנעת מהם האפשרות לממש את זכויות הבנייה במקרקעין "לאור התנהלותם השערורייתית של רשויות התכנון ושל עיריית חיפה".
לטענת העותרים, הם הגישו בשנת 2012 בקשה לקבלת היתר לבניית 12 דירות במקרקעין, אולם למרות הדיונים הרבים שהתקיימו בבקשה להיתר, החלטות והליכים משפטיים בעניינה, שחלקם תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מנהליים וחלקם בבית המשפט העליון, טרם הסתיים ההליך, וטרם ניתן היתר בנייה.
בנוסף, טענו העותרים, כי בשנת 2015 הגישו לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית טיוטת תכנית מתאר איכותית הכוללת יתרונות רבים, לרבות נגישות רבה לשכונת מגורים גדולה במקרקעין – תכנית תל אהרון ושלוחת לינקולן – שכונה בריאה מתוך כוונה להקים שכונת מגורים איכותית שאין כדוגמתה בישראל אולם הן דחו את התכנית המוצעת על הסף, בטענה כי העותרים אינם רשאים להגיש תכנית כזו לפי חוק.
עוד טענו העותרים, כי במסגרת התנגדותם לתכנית צירפו פתרון עיקרוני למימוש הקמת 6 שכונות מגורים חדשות איכותיות בהיקף של כ-11,000 יחידות דיור בתכנון איכותי שאין כדוגמתי בישראל לרבות התכנית המוצעת – תכנית רמת גוראל – שכונה בריאה", תכנית "טוסקנה – שכונה בריאה", תכנית "רמת אשכול ב' – שכונה בריאה", תכנית מורדות גולדה – שכונה בריאה" ותכנית "רמת זמר – שכונה בריאה". נטען, כי למרות שחלקן של התכניות הנוספות גובלות בתכנית נשוא העתירה, אלה זכו להתעלמות מצד רשויות התכנון ולא נדונו.
בעתירה הצביעו העותרים על שורה של פגמים שנפלו לטענתם בהליך אישור התכנית נשוא העתירה כאשר בין היתר נטען כי הוועדה המחוזית נעדרת סמכות לדון בתכנית בהעדר יזם כדרישת החוק וכי חלוף הזמן מאז הדיון בתכנית בוועדה המקומית (6 שנים), הופך את התכנית ללא רלוונטית.
בנוסף נטען כי התכנית אינה מביאה לפתרון בעיית הדיור וכי התכנית לוקה בהעדר שקיפות ובהסתרת מסמכים מהותיים הקשורים בה.
לאור כל האמור ביקשו העותרים להורות על ביטול תכנית המתאר המקומית שאושרה ולחילופין, להורות על שינוי התכנית והעברתה לדיונים נוספים וחדשים בוועדות התכנון לצורך ביצוע תיקונים ודחיית מימושה של התכנית או לפחות חלקים ממנה לעתיד הרחוק, תוך שמירת רוב שטח התכנית כשטח חקלאי וכשטח פתוח – עתודה לדורות הבאים.
מנגד, הוועדה המחוזית ומינהל מקרקעי ישראל ביקשו לדחות את העתירה וציינו כי לשיטתם, החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התכנית למתן תוקף, בדין ניתנה, ואין מקום להתערב בה. בנוסף, טענו כי העתירה נועדה לצורך עיכוב קידומה של התכנית עד לדיון בתכנית המוצעת שיזמו העותרים, שאין בינה לבין התכנית נשוא העתירה ולא כלום, שכן, המקרקעין של העותרים אינם מצויים בסמיכות לשטח הכלול בתכנית, והם ממוקמים מרחק רב מהקו הכחול, התוחם את גבולות התכנית.
גם עיריית חיפה והוועדה המקומית ביקשו מבית המשפט לדחות את העתירה על הסף בנימוק כי מדובר בעתירה שמבקשת את התערבות בית המשפט בהחלטה תכנונית מקצועית של הוועדה המחוזית, שהתקבלה בתום הליך מקצועי תכנוני ארוך, אשר כלל ייעוץ וליווי של הגורמים המקצועיים הנדרשים. נטען כי התערבות מסוג זה הינה מצומצמת והיא אפשרית במקרים חריגים, שעניינה של העתירה אינו נמנה עליהם.
הן טענו עוד כי בניגוד לטענת העותרים, הוועדה המקומית היא היזם של התכנית וכי מטרתה היחידה של העתירה הינה השגת רווח אישי לעותרים אגב ניסיונותיהם לקידום הבנייה במקרקעין שבבעלותם.
השופטת בטינה טאובר דחתה את הטענות המועלות בעתירה וקבעה בפסק הדין בין היתר: "חלוף הזמן הופך לטענת העותרים את התכנית ללא רלוונטית, ולכזו שמחייבת קיום דיונים נוספים וביצוע שינויים. כידוע, הדין מקנה חופש פעולה רב למוסד התכנון. מוסד תכנון יש לו סמכות רחבה לקבל החלטות בנוגע לתכנית מופקדת, לרבות שינויה גם שלא על בסיס התנגדות. וועדה מחוזית יכולה לעיין מחדש בהחלטות קודמות ולשנותן. היא אינה מחויבת להפקיד תכנית מחדש כל אימת שהיא מכניסה בה שינוי ואף אינה מחויבת לאפשר שמיעה בשנית כל אימת שמשתנה פרט כלשהו שנכלל בתכנית המופקדת, שאחרת תיווצר הכבדה בלתי אפשרית על מוסדות התכנון. במקרה הנדון, מהתשתית העובדתית שהונחה בפניי עולה כי מדובר בתכנית שהינה בסמכות הוועדה המחוזית. אמנם המלצת הוועדה המקומית להפקיד את התכנית ניתנה בשנת 2012, וזו אושרה לבסוף בשנת 2018 (בחלוף 6 שנים ממועד הפקדתה), אולם, משך השנים נדונה התכנית על ידי הוועדה המחוזית, שהייתה ערה לחלוף הזמן ממועד הדיון בוועדה המקומית, ואשר החליטה לאשר את התכנית למתן תוקף, בכפוף לתנאים שהיה על הוועדה המקומית לקיים. תנאים אלה קוימו והתכנית פורסמה למתן תוקף. בהינתן האמור, ובהעדר תשתית ראייתית או עובדתית שתומכת בטענת העותרים לעניין השלכת חלוף הזמן על הרלוונטיות של התכנית, דין טענה זו להידחות".
עוד הוסיפה השופטת: "אם לא די באמור, בהתייחסם לסעיף שעניינו בחינת תוספת בינוי בדרך של הרווית הבינוי הקיים ו/או התחדשות עירונית, בטרם אישור תכנית לתוספת בינוי, נתפסו העותרים לכלל טעות, שעה שעולה כי הקרקע נשוא התכנית מיועדת מלכתחילה לפי תמ"א 35 לפיתוח עירוני. מכל מקום, טענה זו נדונה ונדחתה על ידי הוועדה המחוזית שהינה הגוף המקצועי המוסמך לדון בסוגיה זו. העותרים לא עמדו בנטל להצביע על קיומו של פגם מנהלי שמחייב התערבות בית המשפט בקביעות הוועדה המחוזית בסוגיה זו".
עוד היא ציינה: "בטרם סיום – אעיר כי ממקרא כתבי הטענות לא ניתן היה להשתחרר מן הרושם כי עתירה זו הוגשה על ידי העותרים במטרה אחת ויחידה והיא לעכב את קידומה של התכנית, מתוך אינטרסים כלכליים פרטיים של העותרים, ורצונם לקדם תכניות אחרות בקשר למקרקעין שבבעלותם, שאין ביניהן לבין התכנית נשוא העתירה ולא כלום".
בהתאם לפסיקה, העותרים חוייבו לשאת בהוצאות משפט בסכום של 40,000 שקלים.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
