יהודה הרציג // יח"צ

איחוד רשויות כמנוף להתחדשות עירונית

ישראל הפכה, שלא בטובתה, לאחת המדינות האורבאניות והצפופות ביותר בעולם, כשרוב התושבים מתמרכזים אל תוך מספר גושים אורבאניים גדולים, מה שמצריך חשיבה מחודשת לגבי הפיצול הבלתי נסבל ובלית יעיל בין עשרות רבות של רשויות // דעה

מגדילים 29.01.2019

תמונה: יהודה הרציג // יח"צ

מאת: יהודה הרציג

ב-22 בדצמבר 1960, שיא ימי הרונקרול והמלחמה הקרה, מדינת ישראל הצעירה והמוקפת אויבים שמאיימים בכל רגע לכלותה, היתה עסוקה בהקמת עשרות רבות של עיירות פיתוח ויישובים עירונים זעירים, חלקם במרכז הארץ, חלקם בפריפריה, שכל מטרתם היתה מה שכונה אז "כיבוש השממה". מספר הרשויות המקומיות זינק למספר אסטרונומי  ביחס למספר תושבי המדינה הצעירה, שבקושי נשק אז לכשני מיליון תושבים והגיע בסופו של דבר כיום לכ-80 עיריות וכ-280 רשויות מקומיות ואזוריות, שיא עולמי שלא יישבר במהרה.

ובכן, באותו יום קר וגשום של דצמבר, שלח מרדכי סורקיס, ראש המועצה המקומית(לימים עירית) כפר סבא, ויו"ר הוועדה המוניציפאלית של מפלגת השלטון מפא"י, מכתב בהול לשר הפנים, איש המפד"ל, חיים משה שפירא, ובו התריע, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, על בעיית עודף עיריות ורשויות מקומיות ועל הצורך הדחוף באיחוד רשויות.  

מאז אותו יום זרמו מים רבים בירדן, הכנרת עלתה וירדה לחלופין, מונו אינספור וועדות שמטרתן לבדוק את כדאיות איחוד הרשויות. ב-2003 אף ביצע משרד הפנים "מהלך הגדול" של איחוד ערים ורשויות, כשבסופו של יום אוחדו בעיקר כפרים נידחים במגזר המיעוטים, דוגמת ג'דידה וכפר מכר, באקה-ג'ת, ויישובים קטנים במגזר היהודי, דוגמת  פרדס חנה כרכור, בנימינה גבעת עדה צורן קדימה ויהוד מונוסון, במגזר היהודי.

אולם, בסופו של יום, רוב רובן של הערים והרשויות הגדולות לא אוחדו  מטעמים שונים ומשונים, שמאחוריהן עמד הטיעון המפוקפק למדי של "חוסר כדאיות" ו"חוסר יעילות", אולם הסיבה האמיתית לכך היתה הרצון של המערכות השלטוניות בכל עיר וכל רשות להישרד ולא להיבלע בתוך הערים, היישובים והמועצות המקומיות והאזוריות הסמוכות.

חשיבה מחודשת על הפיצול הבלתי נסבל של הרשויות
כיום, 60 שנה כמעט לאחר מכתבו ההיסטורי של סורקיס, דומה שהצורך באיחוד רשויות חזק יותר מתמיד. ישראל הפכה, שלא בטובתה, לאחת המדינות האורבאניות והצפופות ביותר בעולם, מספר תושביה הרקיע לכתשעה מיליון והוא אמור להיות מוכפל תוך שנות דור, כשרוב התושבים מתמרכזים אל תוך מספר גושים אורבאניים גדולים, דוגמת גוש דן, מטרופולין חיפה והקריות, ירושלים ובעתיד גושים נוספים, מה שמצריך חשיבה מחודשת לגבי הפיצול הבלתי נסבל ובלית יעיל בין עשרות רבות של רשויות.

אביא לשם כך לדוגמא את לונדון רבתי, שלה עירית גג החולשת על כ-11 מיליון תושבים ושטח של כ-1500 קמ"ר, פי 4 יותר תושבים ופי 2.5 יותר שטח מאשר גוש דן. עירית הגג הלונדונית מחולקת לעיריות משנה, כשקיימת חלוקה ברורה בין הסמכויות של עירית הגג ועיריות המשנה. שיטה זו עובדת היטב כבר מאז במאה ה-19.

אין שום סיבה שחלוקה כזו לא תיושם גם אצלנו.
זה נכון לגבי מערכות שרותים בסיסיים לתושבים, החל מפינוי אשפה, דרך כבישים ומדרכות, גינון, שרותי בריאות, חינוך, תעסוקה וכו', אולם נכון שבעתיים בעידן שבו ההתחדשות העירונית הולכת והופכת להיות מ"נישה" לנושא מרכזי של סדר יומן של רוב רובן של הרשויות.

דוגמא מובהקת לכך הינה מדיניות שונה, אפילו מנוגדת, הקיימת בגוש דן בין עיריות דוגמת תל אביב, רמת גן, גבעתיים, חולון ובת ים. חלקן "אוהבות" תמ"א, חלקן מתנגדות לו בשצף קצף, כשבתוך אותן ערים, ראה הדוגמא של ראש עירית תל אביב חולדאי מול מהנדס יוצא עודד גבולי, קיימים לעיתים קרובות חילוקי דעות. כנ"ל כשראשי עיר מתחלפים, דוגמת כרמל שאמה שהחליף את ישראל זינגר ברמת גן ובצדק רב, מבחינתו, ביקש לבחון מחדש את מדיניות ההתחדשות העירונית שהיתה ללא בקרה.

גם הבעיה המרכזית של התחדשות עירונית, העדר תשתיות משלימות ותקציבי פיתוח לכך, טעונה לטעמי בפיצול הרב הקיים כיום בין רשויות. ברור, לדוגמא, שאם הערים רמת גן וגבעתיים היו מתאחדות, או בת ים ותל אביב או חולון, אזי היכולת של המערכות המוניציפאליות הגדולות והחזקות לקבל תקציבים נאותים, היתה הרבה יותר אפקטיבית לעומת היום.

על כן, אני קורא לכל מקבלי ההחלטות לשקול, ובמיוחד לאור האתגרים העומדים בפנינו בנושא ההתחדשות העירונית, מהלך הדרגתי, אבל עיקבי, של איחוד רשויות משמעותי ועם כל הכבוד לאיחודים שבוצעו בין ג'דידה וכפר מכר בגליל או יהוד עם שכונת הוילות הסמוכה נוה מונוסון, ישנם איחודים פוטנציאליים מספר הרבה יותר משמעותיים. חומר למחשבה.

*כותב המאמר יהודה הרציג הינו יזם נדל"ן, מומחה להתחדשות עירונית ובעלי קבוצת הרציג נדל"ן הבונה ברחבי הארץ.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות