פולשים לאדמות מדינה ישלמו לרמ"י 950,000 שקל עבור דמי שימוש על הקרקע
בית המשפט דחה תביעה של התובעים לפיצוי לאחר שפונו, וקיבל באופן חלקי את תביעת רמ"י לתשלום דמי שימוש
בית המשפט דחה תביעה של התובעים לפיצוי לאחר שפונו, וקיבל באופן חלקי את תביעת רמ"י לתשלום דמי שימוש
פולשים לאדמות מדינה ישלמו לרמ"י 950,000 שקל, לאחר שלא פינו את הקרקע למרות צו בית משפט. כך עולה מפסק דין שדחה תביעה בסך 6 מיליון שקל של הפולשים, לקבלת פיצויים מרמ"י בעקבות פינויים. בית המשפט דחה את טענת התובעים, בני משפחה אחת, כי הופלו לעומת מפונים אחרים שקיבלו פיצויים.
התובעים, זוג הורים ובתם, התגוררו בבני ברק, על קרקע ברחוב אברבנאל, ממערב לכביש 4. במשך עשרות שנים הם התגוררו על השטח, עד שהמדינה נזקקה לשטח לצורך פיתוח הרכבת הקלה. בעקבות זאת הגישה רמ"י בשנת 2012 תביעת פינוי נגד התובעים ונגד פולשים נוספים. בשנת 2016 בית המשפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה נגד התובעים ונגד תושבים נוספים שהתגוררו על אדמת מדינה בבני ברק, סמוך לכביש 4, וקבע כי הם פלשו לשטח והשתלטו על הקרקע שלא כדין, ומחזיקים בשטחים שונים במקרקעין ללא כל זכות שבדין. בית המשפט הוציא צו פינוי והורה לפולשים לפנות את השטח.
התובעים, שהתגוררו ברחוב אברבנאל, ניסו להיאבק בפינוי והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי נגד הפינוי. הליך המשפטי הסתיים בהסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, שלפיו התובעים יתפנו עד 15 באוקטובר 2017, ורמ"י, מצדה, לא תתבע מהם דמי שימוש ראויים על הקרקע. למרות זאת, התובעים לא התפנו במועד, ואף הגישו תביעה בסך 6 מיליון שקל נגד רמ"י, וטענו כי הם זכאים לפיצויים. רמ"י, מצדה, הגישה תביעה נגדית כנגד התובעים בסך של כ-4 מיליון שקל תשלום דמי שימוש ראויים על הקרקע.
לטענת התובעים, בשנות השישים של המאה הקודמת רכשו הורי אבי המשפחה בית עם שני מחסנים וחצר בשטח של 1,750 מ"ר ברחוב אברבנאל 10 בני ברק. המחסנים שופצו ולאורך השנים גרו בהם הורי התובע עם ילדיהם, ולאחריהם התובע ואשתו עם ילדיהם. כיום בני הזוג גרים בבית הגדול, ששטחו 190 מ"ר, ובתם וילדיה גרים בבית הקטן, ששטחו 55 מ"ר. התובעים טענו כי זכותם בבתים היא של בר רשות והושקעו סכומי עתק בבתי המגורים, אך רמ"י לא הציעה להם פיצויים.
התובעים טענו כי מגיע להם פיצוי בגין הפינוי הכפוי של בתי המגורים וזאת גם בשל טענת האפליה, הכוללת 3 מעגלים: אפליה מול אחי התובע, שפוצה על ידי נת"ע (חברת נתיבי תחבורה ציבורית) ב-9.5 מיליון שקל עבור פינויו מביתו. המעגל השני – אפליית התובעים לעומת כ- 200 מחזיקים ב"מתחם ירקון" בבני ברק להם שולמו ומשולמים פיצויים בסכומים של מיליוני שקלים בגין פינוי כפוי. המעגל השלישי – אפליית התובעים לעומת מפוני מעברות כפר שלם, שכונת הארגזים, פינוי שכונת שיח' מוניס וגבעת עמל, אשר קיבלו מקרקעין חלופיים או פיצויים מתאימים.
רמ"י, מצדה, דחתה את הטענה לאפליה. רמ"י ציינה כי כדי להוכיח אפליה צריך להוכיח יחס שונה על בסיס תנאים שווים. לדבריה, לא המקרים שעליהם הצביעו התובעים אינם זהים לעניינם. לטענת רמ"י, הסכם הפשרה נחתם בין האח למע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל ונת"ע נתיבים תחבורה עירוניים להסעת המונים, בהמשך להפקעה שנעשתה בשטחם לפי פקודת הדרכים, לשם הקמת מחלף והקו האדום של הרכבת הקלה ובסך הכל שטח של 6,409 מ"ר עליו הוקמו ארבעה בתי מגורים. רמ"י ציינה כי אין זהות בין ההליך הנדון לעניינו של האח הן בנסיבות הפיצוי והן בזהות הגורם המפצה: הפיצויים ששולמו לאח לא שולמו על ידי רמ"י והיו עבור פינוי בהסכמה משנת 2009 במסגרת פשרה על ידי חברות ממשלתיות. לעומת זאת, טענה רמ"י, התובעים ממאנים לפנות את המקרקעין, מונעים את קידום התב"ע ואת האינטרס הציבורי, על אף שחלפו 8 שנים מהמועד בו ניתן פסק דין לפינוי כנגדם, כאשר מועד הפינוי נקבע על דעתם ובהסכמתם.
גם את הטענה לאפליה מול מתחם ירקון, הסמוך לבתיהם של התובעים, דחתה רמ"י, שציינה כי כל הפינויים שנעשו במתחם, לא היו מטעם המדינה אלא מטעם החברה הכלכלית של בני ברק אשר קיבלה זכויות במקרקעין ופעלה לפינוי, לרבות מימון ההליכים והפיצויים. באשר לטענות לאפליה מול תושבי כפר שלם וגבעת עמל, רמ"י ציינה כי הם חתמו על הסכם מול יזם פרטי. "עסקינן בפינוי שכונה מול פינוי של משפחה בודדת שכבר הוכרזה כפולשת, ודי היה בכך כדי לדחות את טענת האפליה בהקשר זה", טענה רמ"י.
עוד טענה רמ"י כי היא זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש אשר עשו התובעים במקרקעין משך עשרות שונים, זאת ללא כל זכות שבדין. "קביעות בית המשפט בהליך הקודם, וההחלטה בבקשה לסילוק על הסף, מדברות בעד עצמן ועולה מהן כי לתובעים מעולם לא היו זכויות במקרקעין", נטען.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עינת רביד, דחתה את טענת התובעים, וקיבלה באופן חלקי את תביעתה הנגדית של רמ"י. השופטת דחתה את טענת התובעים לאפליה, לאחר שלא פוצו בגין פינוים מביתם, וציינה כי אפליה איננה יחס מפלה לעומת אדם אחר, אלא יש לבדוק את הנסיבות, ואת המאפיינים הרלוונטיים של כל מקרה: "השאלה שמתעוררת מקום שנטענת טענת אפליה, אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם האפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם נסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין נסיבות שונות, אין בה משום אפליה. על הטוען לכך להוכיח, שיחס שונה ניתן למי ששווים במאפייניהם הרלוונטיים, ומתוך שיקולים פסולים".
השופטת דחתה את הטענה לאפליה מול אחיו של התובע, שפוצה על ידי נת"ע ומע"צ: "אין בכך שנחתם הסכם פשרה בין אחיו של התובע לבין נת"ע ומע"צ כדי להוכיח כי המדובר בטענת אפליה כפי שטוענים התובעים. ראשית, בעוד שבתביעת אחיו של התובע מול המפונים עמדו נת"ע ומע"צ, במקרה זה מול המפונים עומד גוף אחר – רמ"י. שנית, בתביעת האח, נת"ע ומע"צ תבעו את פינוי הקרקע שנדרשה לצורך קידום תשתיות ציבוריות בעוד שבמקרה הנדון התביעה הוגשה על ידי המפונים לפיצוי, כאשר לרמ"י אין דחיפות בקרקע פנויה. שלישית, בעוד שעניינו של האח הסתיים בהסכם פשרה, נוכח שיקולי נת"ע ומע"צ בקידום הליכי הפינוי בשל הצורך בקרקע למטרות ציבוריות, הרי שתביעת הפינוי שהגישה רמ"י נגד התובע לא הסתיימה בפשרה אלא בפסק דין המורה על פינוי, ואף נוהל ערעור בעניין פסק הדין, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות".
גם את הטענה לאפליה מול תושבי מתחם הירקון דחתה השופטת: "מי שפעלה לפינוי המקרקעין הייתה החברה הכלכלית של בני ברק, אשר קיבלה זכויות במקרקעין ופעלה לפינויים, לרבות מימון ההליכים ותשלום הפיצוי".
גם את טענת האפליה מול תושבי שיח מוניס, כפר שלם וגבעת עמל דחתה השופטת. לגבי שיח מוניס, השופטת ציינה כי "עניין שיח מוניס עוסק בתביעת עיריית תל אביב נגד המפונים, וכי הנתבעת (רמ"י) לא הייתה חלק מהתביעה. די בכך כדי לדחות טענות אפליה בין שני המקרים, שכן אין המדובר באותם צדדים להליך".
בנוגע לתושבי גבעת עמל, השופטת ציינה כי אף בעניין זה, עולה כי אין זהות בין המקרים, שכן בעניין גבעת עמל, ההסכם נערך בין ועדת תושבי השכונה לבין חברות פרטיות, וכי בהסכם צוין כי למחזיקים יש זכויות במקרקעין, בשונה מהמקרה הנדון בו התובעים הם בגדר פולשים למקרקעין.
על רקע זה, נדחתה טענת התובעים לאפליה. מנגד, התקבלה תביעת רמ"י לדמי שימוש ראויים על הקרקע. רמי תבעה דמי שימוש משנת 1986 ועד 2019 – כ-4 מיליון שקל. השופטת קבעה כי כי זכאות רמ"י לתשלום דמי שימוש ראויים בגין המקרקעין תחל רק משנת 2012, המועד בו הוגשה תביעת רמ"י לפינוי התובע מהמקרקעין. השופטת חישבה את דמי השימוש בשיעור של 6 אחוז משווי המקרקעין, וקבעה כי מדובר ב-947,280 שקל. בנוסף, השופטת הטילה על התובעים, שתביעתם נדחתה, תשלום עבור הוצאות רמ"י, בסך 20,000 שקל.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן