תמורות אחידות לדיירים? המציאות בשטח רחוקה מלהשתנות מחר בבוקר

גל הכתבות והפרשנויות מנסה לצייר מציאות מבהילה עבור כל מי שמעורב בפרויקט פינוי-בינוי: יזמים, עורכי דין, נציגויות דיירים ובעיקר בעלי הדירות עצמם. לפי הכותרות הדרמטיות, מודל התמורה האחידה מת, והענף כולו בדרך לעצירה במקום. אך רגע לפני שנכנסים למגננה מיותרת וממהרים לפתוח הסכמים חתומים, חשוב להבין את העובדות המשפטיות ולתקן את המעוות.

הסערה הנוכחית נולדה בעקבות פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 42823-03-24) שדן בפרויקט פינוי-בינוי ברמת גן. באותו בניין ישן קיימות דירות בשטח של 35 מ"ר ועד 105 מ"ר. בנסיבות הקיצוניות והייחודיות הללו, קבע בית המשפט כי תוספת זהה של 12 מ"ר לכולם מקפחת את בעלי הדירות הגדולות, ופסק לטובת אחת מהן תשלום איזון של כ – 141,000 ₪. בתקשורת מיהרו לחגוג את ההכרעה, אולם בפועל, בית המשפט לא ביטל את הפרויקט אלא פתר את נקודת הקצה באמצעות פיצוי כספי נקודתי, לאותו בעל דירה בלבד. המרחק בין המקרה החריג הזה לבין עצירת השוק הוא עצום.

כדי להבין מדוע המציאות בשטח רחוקה מלהשתנות מחר בבוקר, יש לצלול אל העובדות המשפטיות והכלכליות שמאחורי הקלעים, המורכבות מכמה נדבכים מהותיים שהושמטו לחלוטין מהשיח הציבורי.

ראשית, יש לזכור כי מדובר בפסק דין של ערכאת בית המשפט המחוזי אשר אינו חלוט בשלב זה. חלון הזמנים להגשת ערעור לבית המשפט העליון עדיין פתוח, וכל עוד ההליך המשפטי לא מיצה את עצמו במלואו, הניסיון להתייחס לפסיקה נקודתית כאל גזירת גורל בלתי הפיכה בשטח הוא שגוי מיסודו ויוצר פאניקה מוקדמת מדי במערכת התכנונית.

שנית, הסוגיה של "צדק חלוקתי" בין בעלי הדירות רחוקה מלהיות שחור ולבן, ועולם המשפט מציג מורכבות מרתקת בבואו לאזן בין זכויות קנייניות לבין הצורך הלאומי במיגון. במשך שנים נשען השוק על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו נקבע כי השוויון הרלוונטי בהתחדשות עירונית הוא השוויון המהותי-כמותי ולא הכלכלי. באותה פסיקה מכוננת הובהר כי מאחר וכל הדיירים נושאים באותו נטל וסבל של פינוי ובנייה, הענקת תוספת מטראז' פיזית זהה לכולם היא הדרך הצודקת והיציבה ביותר לקדם פרויקטים מבלי להיגרר לקנאת שכנים וסכסוכי שווי אינסופיים.

מעבר לכל אלו, חיוני לזכור את קדושת ההסכם ואת עיקרון הוודאות המסחרית. שוק ההתחדשות העירונית פועל על בסיס תהליכים מורכבים וארוכי טווח, שבהם הניתוח הכלכלי כבר בוצע, הצד המסחרי נסגר במלואו, ההסכמים נחתמו כדת וכדין והפרויקטים כבר יצאו לדרך ודוהרים קדימה. החוזים הללו אינם ניירות טיוטה שניתן להחזיר לשולחן השרטוט בכל פעם שמתפרסמת כותרת כזו או אחרת בעיתונות. ניסיון לפתוח כעת הסכמים חתומים וסגורים, שעליהם הסתמכו בלב חפץ מאות משפחות, יזמים וגורמי מימון, רק בשל תנודת מטוטלת נקודתית של ערכאה משפטית, הוא מתכון בטוח לאנרכיה חוזית שתחזיר את הענף כולו עשור לאחור.

מלכודת האחוזים: פתח בטוח לסרבנות
בעקבות פסק הדין, נשמעים כעת קולות המציעים "לתקן" את המצב באמצעות מעבר גורף לתוספת המחושבת באחוזים (למשל, תוספת קבועה של 15% מגודל הדירה המקורית) במקום במספרים מוחלטים. מדובר בטעות שעלולה להחריב פרויקטים שלמים עוד בשלב החתימות, והסיבה לכך היא חברתית ופסיכולוגית מובהקת: יצירת נוסחה מובנית לקנאת שכנים ולמבוי סתום.

התומכים במודל האחוזי שוכחים לעיתים קרובות את חוקי המשחק של התכנון המודרני. ניקח למשל תרחיש שכיח מאוד שבו בבניין הישן קיימות דירות קטנות במיוחד, בשטח של כ-40 מ"ר. כיום, מרבית הרשויות המקומיות וועדות התכנון מציבות תנאי סף נוקשה וחד-משמעי: דירה חדשה בבניין מודרני לא תהיה קטנה מ-65 מ"ר. המשמעות היא שכדי שהפרויקט בכלל יאושר על ידי העירייה, הדירה הקטנה חייבת לגדול ב-25 מ"ר לפחות על מנת להוות דירת מגורים.

מה יקרה אם ננסה להחיל כאן את מודל האחוזים ה"שוויוני" כביכול? אם נגזור את אותו יחס על בעל הדירה של ה-100 מ"ר, הוא יידרש לקבל דירת ענק של למעלה מ-160 מ"ר. דרישה פנטזיונרית שתקרוס מיידית במבחן הכדאיות הכלכלית של הפרויקט, סביר להניח שלא תעמוד בתקן 21 השמאי ותחריב את הפרויקט לכולם. מנגד, אם נתעקש להגביל את התוספת לאחוזים נמוכים יותר, הדיירים בדירות הקטנות פשוט לא יוכלו לקבל דירה חוקית שעומדת בדרישות המינימום של הרשות, ויישארו ללא פתרון ראוי.

במצב כזה, נוסחת האחוזים הופכת למלכודת ומייצרת מלחמת מעמדות פנימית בתוך הבית המשותף. פרויקט פינוי-בינוי דורש בראש ובראשונה הסכמה חברתית וגיבוש של קהילה הנושאת יחד באותו מאמץ פיזי של פינוי ומגורים באתר בנייה במשך שנים. ברגע שדיירי הדירות הקטנות יראו שהם נותרים מאחור או שהשכן מלמעלה מקבל שדרוג מנקר עיניים בדמות חצי פנטהאוז רק בגלל נתוני פתיחה היסטוריים, קנאת השכנים תתודלק במרמור עמוק. הדירות הקטנות יסרבו לחתום, והפרויקט ייקבר עוד בשלב הנציגות.

המסקנה הפרקטית בשטח
במקום להיגרר לבהלה תקשורתית מיותרת, במקרים שבהם הפרויקט נמצא עדיין בשלבי המשא ומתן וטרם נחתם חוזה, דרך הפעולה צריכה להיגזר מאופיו הפיזי של המבנה ויש לפעול בהתאם לשני תרחישים פשוטים:

אם הדירות במבנה שלכם דומות יחסית בגודלן ונמצאות פחות או יותר באותו טווח (למשל, כולן נעות בין 50 ל-65 מ"ר, או בין 75 ל-90 מ"ר), פסק הדין החדש אינו רלוונטי לגביכם. כאן שולטת האסכולה המסורתית של התמורה האחידה, שהיא המנגנון הצודק והנכון ביותר למבנים מסוג זה.

רק באותם מקרים ספורים שבהם טרם נחתם חוזה ובבניין אחד מצויות דירות קטנות מאוד לצד דירות ענק (כמו במקרה של רמת גן), המענה הנכון הוא לא לחלק אחוזים שיחריבו את כדאיות הפרויקט, אלא לערב שמאי מקרקעין מטעם הנציגות שיידע לייצר מנגנוני איזון "רכים" שאינם כספיים. כגון שדרוג קומות, הצמדת מחסנים וחניות, או מפרט טכני עשיר יותר לדירות הגדולות. פתרונות אלו יעניקו את הפיצוי הנדרש מבלי להצית מלחמות פנימיות בבית המשותף.

כפי שנוכחנו לדעת במלחמה האחרונה, התחדשות עירונית בישראל היא כבר מזמן לא פריבילגיה נדל"נית, אלא צורך ביטחוני ובטיחותי מציל חיים. בזמן שהוויכוח המקצועי בין האסכולות השונות ימשיך להתברר בערכאות, אל תתנו לכותרות המבהילות להכתיב לכם את הצעדים. בסופו של דבר, פרויקטים מצליחים נבנים על שכל ישר ועל שלום בית בין שכנים.

הכותבת, עו"ד ונוטריון הדר ארבל, הנה בעלת חברת עורכי דין המתמחה בנדל"ן והתחדשות עירונית 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן