banner
השופט ארז יקואל // הרשות השופטת | Depositphotos
השופט ארז יקואל // הרשות השופטת | Depositphotos

תקדים חשוב: למרות פגמים בהתנהלות עיריית תל אביב, יזמים לא יפוצו בגין עיכוב במתן היתר בנייה

בית המשפט העליון דחה ערעור של בעלי מלון מרינה אולם ביטל את הוצאות המשפט לתובעות, בגלל התנהלות העירייה

זיו גולדפישר 26.09.2023

עיריית תל אביב גרמה לעיכוב בהוצאת היתרי בנייה, אך היזמים לא יזכו לפיצוי. בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר ערעור שהגישו החברות היזמיות מלון מרינה תל אביב וספירית נכסים ואחזקות על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחה תביעה בסך 50 מיליון שקל שהגישו נגד עיריית תל אביב על עיכוב בהוצאת היתרים בפרויקט להפיכת קולנוע שחף לאולם אירועים. בית המשפט העליון קבע בהחלטתו כי: "אין לכחד כי ניתן למצוא פגמים בהתנהלותן של המשיבות (עיריית תל אביב והוועדה המקומית), עם זאת, הדשדוש בקידום ההיתר מוטל לפתחן של המערערות", כך נכתב בפסק הדין.

התובעות, חברת מלון מרינה וספירית נכסים, היו הבעלים של בית מלון מרינה בכיכר אתרים בתל אביב – יפו וכן, של מבנה סמוך ששימש כבית קולנוע שחף. בשנת 2001 הגישו התובעות בקשת היתר מהוועדה המקומית, שעיקרה הסבת בית הקולנוע שבבעלותן לאולם כינוסים שיהווה חלק מבית המלון. במשך למעלה מעשור, התקיימו קשרים אינטנסיביים בין הצדדים ביחס לבקשה זו בחסות ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב. לבסוף, אושרה הבקשה בשלהי שנת 2013.

על רקע זה הגישו היזמיות לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה על סך של מעל 50 מיליון שקל, זאת, בגין טענות לנזקים בדמות אבדן רווחים כתוצאה מהעיכוב במתן ההיתר, בעיקר משום התנהלות רשלנית נטענת של העירייה והוועדה המקומית. הנתבעות, מצדן, השיבו כי פעלו כשורה בהתאם לתפקידן הסטטוטורי ובהתאם לסמכותן ושיקול הדעת שלהם. הן הוסיפו כי דווקא התובעות הן אלו שלא פעלו על פי החלטות מוסדות התכנון, ולא מילאו אחר התנאים הנדרשים לצורך קבלת ההיתר.

בית המשפט דחה את התביעה. השופט ארז יקואל קבע כי לאחר בחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים, לא מצא כי הנתבעות פעלו באופן רשלני באשר להליך הטיפול בבקשת ההיתר. בית המשפט קבע, כי התנהלותן של התובעות גרמה להתארכות הטיפול בהיתר, כיוון שלא מילאו אחר דרישות הנתבעות: "חרף דרישות מסומות מטעם הנתבעות, שבחלקן נמצאו בלתי מוצדקות, דווקא התנהלותן של התובעות היא שסיכלה את מתן ההיתר בשלבים מוקדמים של ההליך. באופן חוזר ונשנה, התנהלו התובעות בדרך שעיכבה את מתן ההיתר, משלא פעלו להשלמת הדרישות שהוצגו להן בתוך פרק זמן סביר, אף שלא נודעה מחלוקת ביחס לחלקן. התנהלות התובעות אופיינה לא אחת בישיבה על הגדר לתקופות ארוכות, מבלי שסופק לכך כל הצדק, שעה שלשיטתן נגרם להן נזק עצום…שוכנעתי כי בענייננו, הסיבה המכרעת לנזקן הנטען של התובעות היא התנהלותן שלהן בכל הנוגע למילוי התנאים שנדרשו בגדרי בקשת ההיתר". בית המשפט, שדחה את התביעה, אף הטיל על התובעות הוצאות משפט בסך חצי מיליון שקל.

על רקע זה הגישו התובעות ערעור לבית המשפט העליון נגד פסק הדין. השופט עודד פוגלמן, יצחק עמית ויחיאל כשר דחו את הערעור. "אין לכחד כי ניתן למצוא פגמים בהתנהלותן של המשיבות (העירייה והוועדה המקומית) לאורך המסלול ואף אנו הערנו על כך במהלך הדיון שלפנינו, ואף ניתן להצביע על עיכובים לא מוצדקים כאלה ואחרים בגין דרישות לא מוצדקות או דרישות שבוטלו על ידי המשיבות. כך, בעיקר בנושא המעלית (אי מסירת המפתח במועד והדרישה לתחזוקת המעלית) ובנושא השיפוץ (דרישה לשיפוץ חלקים שאינם בבעלות המערערות). עם זאת, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הדשדוש בקידום ההיתר מוטל לפתחן של המערערות (החברות היזמיות. ותקופת העיכוב המצטברת לאורך השנים אינה ארוכה והיא נבלעת בשנים הארוכות שבמהלכן פעלו המערערות באיטיות".

למרות דחיית הערעור, שופטי העליון הביעו את מורת רוחן מהתנהלות העירייה והוועדה המקומית, וביטלו את הוצאות המשפט שהטיל בית המשפט המחוזי על התובעות: "בהינתן שהתנהלות המשיבות לא הייתה מיטבית, הגם שלא הגיעה לכדי חיוב בנזקיהן הנטענים של המערערות, אנו מורים על ביטול החיוב בהוצאות שנפסקו לחובת המערערות".

בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל

קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות