אייל בהרי // צילום: מאיר דקל
אייל בהרי // צילום: מאיר דקל

תכירו את הוואקום שבין העדר דיור ציבורי לבין העדר התחדשות עירונית

האם האוכלוסיות המוחלשות נופלות בתוך הוואקום שנוצר בין הבלוקים המתפוררים לבין העדר התחדשות עירונית ופינוי בינוי ברוב רובם של השיכונים? על האתגר הלאומי הבא של ההתחדשות העירונית // דעה

אייל בהרי 26.07.2021

דיור ציבורי היה במשך עשרות בשנים נושא הדגל החברתי של ממשלות ישראל. המדינה הצעירה, נעדרת משאבים כלכליים, הצליחה לקדם למעלה מ-200 אלף דירות במסגרת שיכוני דיור ציבורי, מספר עתק בקנה המידה של אותם הימים ושנגס כ-60 אחוזים מכלל הבנייה למגורים בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60 של המאה שעברה.

בינתיים זרמו מים רבים בירקון. הדיור הציבורי הפך מדגל חברתי ומאמצעי בדוק לפיזור אוכלוסייה למשל ולשנינה לתרבות עוני, ענף הבנייה, כמו יתר הענפים במשק, הופרט ומאז שנחקק חוק הדיור הציבורי, ב-1998, עושות ממשלות ישראל מאמץ למכור את הדירות בהנחות מפליגות של עד 80 אחוזים לדיירים.

אלא מאי? עם כל הכבוד להנחות, שכבודן במקומן מונח, יש כאן מלכודת דבש שבפועל ממלכדת את הדיירים הוותיקים בתוך בנייני השיכונים שנותרו לפליטה בכל רחבי הארץ, בגוש דן כמו גם בפריפריה. מכירת הדירות, לא במקרה, מתבצעת בעצלתיים. ככלות הכל, לא מדובר בעיסקה חלומית לא לדיירים שיוותרו תקועים בשיכונים, גם לא לממשלה שאין לה תמריץ כלכלי שכן היא מקבלת דירה חדשה אחת בלבד, זאת מול 5 דירות שהיא מוכרת לדיירים.

נשאלת השאלה האם לא נוצר כאן מצב שדווקא האוכלוסיות המוחלשות מקדמת דנא, נופלות בתוך הוואקום שנוצר בין הבלוקים המתפוררים לבין העדר התחדשות עירונית ובמיוחד פינוי בינוי ברוב רובם של השיכונים? והאם בכלל הרעיון של חוק הדיור הציבורי, שכוונתו הייתה טובה ללא ספק, אינו סותם את הגולל על האפשרות של פינוי בינוי?

נכון. קל מאוד להאשים דווקא את האוכלוסייה הזו בכישלון ההתחדשות שאורכת לעיתים קרובות עשרות בשנים וברוב המקרים אינה יוצאת כלל לפועל בשל התנגדות או אי שיתוף פעולה מצד תושבים חשדניים שבטוחים שהממסד "מסדר אותם" ומבקשים, לאחר דורות של מצוקה, לשדרג כמה שיותר את גודל ומיקום הדירה שאותה יקבלו במסגרת הפינוי בינוי.

לדידי הוואקום הזה שבין העדר דיור ציבורי לבין התחדשות עירונית, נוצר בראש וראשונה בשל העובדה שממשלות ישראל, שבעבר הרחוק ראו בדיור הציבורי דגל חברתי ואתגר לאומי מהמעלה הראשונה, לא השכילו למצב את ההתחדשות העירונית, קל וחומר פינוי בינוי של שיכונים ותיקים, כאתגר לאומי וככזה היו אמורות להעניק לו עדיפות ברורה.

פינוי אותם שיכונים איננו רק אתגר נדל"ני מובהק. מדובר באתגר כלכלי וחברתי מהמעלה הראשונה. כלכלי, זאת משום שבונה מחוק הדיור הציבורי בו המדינה מקבלת שווה ערך של דירה חדשה על כל 5 דירות שיכון שהיא מוכרת לדיירים, במסגרת פינוי בינוי ניתן ואפשר יהיה לבנות 5 דירות חדשות על כל דירה שתתפנה, מה שיגדיל מאוד את התחלות הבנייה וימצה את זכויות הבנייה ובמיוחד באיזור הביקוש הלהוט במרכז הארץ. זוהי, לטעמי, אולי האפשרות היחידה להגדיל משמעותית את היצע הדיור, ובמיוחד באיזור הביקוש הלוהט במרכז הארץ.

ויש בכך, ללא ספק, גם אתגר לאומי חברתי מהמעלה הראשונה. חשוב לזכור כי אותם שיכונים בהם התגוררו מאות עולים חדשים בשנות המדינה הראשונות, התאימו ככפפה לתפיסה השוויונית שרווחה אז, הפכו שלא בטובתם למוצג אנכרוניסטי וארכאי של תפיסה שפשטה את הרגל והקוטביות שהולכת ונוצרת בינם לבין בתי המידות החדישים הנבנים סביבם זועקת לשמיים.

בד בבד, ועם סיום הפרק הלא מוצלח של תכנית מחיר למשתכן, זוהי גם הזדמנות פז לקדם התחדשות עירונית כוללת בפריפריה, זאת באמצעות הענקת הרבה יותר זכויות בנייה ליזמים או לחלופין קרקע משלימה לבניית מוסדות ציבור או ניוד זכויות שבאמצעותם יקבלו זכויות בנייה בשכונות מצוקה במרכז הארץ.

זהו לטעמי אתגר מהמעלה הראשונה הרובץ לפתחה של הממשלה החדשה וחשוב לא פחות, אולי אף יותר, מהפערים האידיאולוגים שכבודם במקומם מונח. פערים אלה, מן הסתם, לא יסייעו במאום לאותם רבבות רבות שעודם תקועים בבלוקים של השיכונים המתפוררים לעייפה.

*כותב המאמר, אייל בהרי, הינו מנכ"ל קבוצת צים בהרי

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות