ועדת הערר מתחה ביקורת על הוועדה המקומית גבעתיים, וקבעה כי היא מוסמכת להאריך תוקף החלטה למתן היתר בנסיבות חריגות
ועדת הערר המחוזית תל אביב קבעה בהחלטה תקדימית כי לוועדות המקומיות לתכנון ובנייה יש סמכות להאריך את תוקף החלטותיהן למתן היתרי בנייה במקרים חריגים, כך עולה מהחלטה שניתנה בערר שהגיש משרד אור, שחר עורכי דין, המתמחה בתכנון ובנייה, בשם חברת נדל"ן, שביקשה להאריך את תוקף ההחלטה למתן היתר בנייה לפרויקט ברחוב טבנקין בגבעתיים.
ברקע לערר, החברה הגישה בקשה להיתר לחיזוק ותוספות מכח תמ"א 38, שאושרה בתנאים.
בערר נטען כי צוות הרישוי, בשגגה, לא הזין למערכת הרישוי המקוון את עצם הגשת הערר ואת ההחלטה בו. כך יצא שהמערכת סגרה אוטומטית את הבקשה, בחלוף שנתיים ממועד החלטתה של הועדה המקומית בה. עוד נאמר כי לקח כשנה לתקן את הטעות במערכת, תקופה בה לא ניתן היה לקדם את הוצאת ההיתר, מול גורמי הרישוי בועדה המקומית. בנוסף, נטען כי ההערות לא רוכזו, וכך יצא שהעוררת נאלצה להגיש את הבקשה שבע פעמים לבדיקה, בכל פעם עם הערות אחרות, מה שהאריך עד מאד את ההליך.
הוועדה המקומית מצדה, טענה כי אין לה את הסמכות להאריך את תוקף ההיתר וכי סמכות זו נתונה בידי וועדת ערר. על כך, מתחה יו"ר ועדת ערר מחוז תל אביב, עו"ד שרון טל, ביקורת, וקבע כי: "על הועדה המקומית ורשות הרישוי במשמע, לדון בעצמה בבקשות כדוגמת זאת שהתבקשה כאן, להארכת תוקפה של ההחלטה לתת היתר. כך ביקשה העוררת, כך הורה בית המשפט המחוזי, וכך ביקשנו אנו. מכל אלה התעלמה הועדה המקומית".
הוא קיבל את הערר, חייב את הוועדה המקומית בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל, וקבע כי על הוועדה המקומית להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו, תוך שמירה על אופיין החריג של הארכות אלה. סוף דבר, ועדת הערר האריכה את תוקפה של ההחלטה לתת היתר כמבוקש, לתקופה של 120 ימים, וציינה כי: "ככל שתידרש ארכה נוספת בנסיבות העניין, תוגש בקשה מתאימה, בתוך אותם 120 ימים, לרשות הרישוי, וזאת לא תוכל לדחותה מחמת חוסר סמכות. הועדה המקומית אף לא תוכל לדחות מטעם זה, בקשות דומות. עליה לדון בהן, ולדחותן, אלא אם ימצאו נסיבות חריגות המצדיקות את מתן הארכה".
יש לציין כי ברקע להחלטה, נימקה ועדת ערר כי: "הארכת התוקף עצמה תינתן בנסיבות חריגות שבחריגות. בעניין כאן לא חלקה הועדה המקומית כלל על כך שאכן מדובר בנסיבות כאלה. היא אף לא סתרה את התיאור העובדתי שנסקר לעיל, ממנו עולה כי אף לפתחה רובץ הדבר, ומכל מקום אין הוא באשמת העוררת כלל ועיקר. כאמור, עובדות אלה מחזקות את המסקנה כי הסמכות הראשונית לדון בעניין נתונה לוועדה המקומית, אשר מכירה את העובדות שבבסיס המקרים מקרוב, ויכולה לברור את המקרים החריגים בהם ראוי להאריך את תוקפן של החלטותיה. שיקול דעתה יבחן, כמובן, על ידי ועדת הערר במקרים המתאימים".
עו"ד אור מור, שייצג את העוררת, מסר כי: "החלטה זו מאזנת בין הצורך בוודאות תכנונית לבין הגמישות הנדרשת במקרים חריגים. היא מחייבת את הוועדות המקומיות לדון לגופו של עניין בבקשות להארכת תוקף, במקום לדחותן על הסף בטענה של חוסר סמכות. ההחלטה צפויה להשפיע על אופן הטיפול בבקשות דומות בעתיד ולספק כלי נוסף ליזמים ובעלי נכסים בהתמודדות עם עיכובים בירוקרטיים בתהליך הוצאת היתרי בנייה".
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
