למה אנחנו עדיין בונים דירות למשפחה שכבר התפרקה?

חדר הילדים משמש מחסן. בסלון הוא כמעט אינו יושב. פינת האוכל לשמונה ממתינה לאורחים שכבר אינם באים. גבר אחד גר בדירת ארבעה חדרים שנבנתה למשפחה שאינה נמצאת שם. הוא לא בחר במרחב הזה, הוא רק מצא את עצמו בתוכו, כי זה מה שנבנה. הנתון היבש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאשר את הסצנה: למעלה מחמישית ממשקי הבית בישראל הם כיום של אדם יחיד. וכאן מתחיל סיפור שהשיח על מחיר הדיור כמעט אינו נוגע בו.

כולם מדברים על מחסור בדירות. אבל ייתכן שהבעיה אינה כמה מטרים חסרים, אלא איזה סוג מטרים אנחנו ממשיכים לייצר. ישראל בונה בקדחתנות דירות גדולות, מתוכננות לתא משפחתי גרעיני, בעוד שאותו תא בדיוק הולך ומתכווץ. החברה נעה במהירות אל חיים לבד, אבל היחידה הבסיסית של הנדל"ן נשארת כפי שהייתה לפני שני דורות.

תקן הבנייה הוא מאובן חברתי
הוא מקפיא בבטון ובברזל הנחה שכבר אינה תקפה: שאדם הוא תמיד חלק ממשפחה, ושהמשפחה היא תמיד גרעינית. שני הורים, וכמה ילדים. ההנחה הזו הייתה נכונה פעם. היא עיצבה את שלושת וארבעת החדרים, את המטבח, את חלוקת השטח, את כיוון הפתחים. אבל בעוד הנחות חברתיות משתנות בתוך עשור, מבנה פיזי נשאר עומד שישים שנה. וכך נולד פער קצב מסוכן בין חברה נזילה למבנה הקשיח שאמור להכיל אותה.

הפער הזה אינו רק כלכלי, אף שגם הוא יקר. אדם יחיד שנאלץ לקנות או לשכור דירה שתוכננה לחמישה משלם על חדרים שלא ישתמש בהם, על מטרים שהם נטל ולא נכס. אבל מתחת לעלות הכספית פועלת שכבה דקה יותר, פסיכולוגית. הדירה הגדולה אינה רק יקרה מדי, היא גם אומרת לו משהו. היא מזכירה לו, בכל פינה ריקה, שהוא חי במרחב שתוכנן בעבור מישהו אחר, בעבור חיים שאולי לא יחיה. המרחב הבנוי אינו ניטרלי. הוא לוחש נורמה.

וכאן מסתתרת התובנה שקל לפספס. אנחנו רגילים לחשוב שהדיור עוקב אחר החברה, שהבנייה מגיבה לביקוש. אבל לעיתים קורה ההפך. כשכל הדירות בנויות למשפחה, הן אינן רק משקפות את המשפחה, הן מנציחות אותה. הן הופכות את החיים לבד לאפשרות יקרה, לא נוחה, וכמעט חריגה. הבטון, שאמור היה לשרת את החברה, הופך לכוח שמרני ששומר על מבנה משפחתי שכבר התחיל להתפרק. הצורה הפיזית מאטה את השינוי החברתי, לא בכוונה, אלא מעצם קשיחותה.

הנעדר הגדול מהדיון הישראלי הוא בדיוק השאלה הזו. אנחנו סופרים יחידות, מודדים מחיר למטר, מתווכחים על היצע וביקוש. אנחנו כמעט לא שואלים מי אמור לגור בדירות שאנחנו בונים. התכנון מתייחס אל הדמוגרפיה כאל נתון קבוע, בעוד שהיא בעצם המשתנה המהיר ביותר. במדינות שבהן הגל הזה הקדים, בקוריאה, ביפן, בסקנדינביה, כבר ברור שדיור שאינו מתאים את עצמו למבנה החברה החדש אינו רק לא יעיל, הוא הופך לנטל לאומי. שם כבר הופיעו תגובות מוסדיות: דירות מיקרו, מודלים של מגורים משותפים, תקנים חדשים שמכירים בכך שיחיד אינו חצי משפחה אלא יחידה בפני עצמה. בישראל, לעומת זאת, אנחנו ממשיכים לשרטט את אותה תוכנית.

יש כאן אירוניה שקטה. אותו שינוי דמוגרפי שמרוקן את דירת המשפחה, ממלא את העיר באנשים בודדים יותר מאי פעם, אך מלאי הדירות אינו מציע להם שום צורה שמתאימה. ירשנו אוצר מילים של חדרים, בעבור דקדוק יחסים שכבר אינו קיים. הדירה הגדולה לא נבנתה רק לחמש נפשות, היא נבנתה לרשת שלמה של קרבה, ארוחות וחיכוך יומיומי, שאצל האדם היחיד פשוט אינה שם, ומותירה אותו עומד בלב חדרים שתוכננו להמולה של אחרים.

נראה כי אנחנו בונים את הדירה הלא נכונה, שוב ושוב, מתוך נאמנות לחברה שכבר איננה.אז מי בסוף יתאים את עצמו למי: האדם, שיכווץ את חייו לתוך דירה שתוכננה לזולת, או הדירה, שתלמד סוף סוף להכיל את מי שבאמת גר בה?

הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת, היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן