האם המלחמה תמחק את המושג פריפריה?

האם באופן פרדוקסלי דווקא טבח ה-7 באוקטובר והקרבות המתרחשים בעצם ימים אלה בגזרת עזה ובגבול הצפוני של מדינת ישראל, יביאו לאחריהן לצמצום ואולי אף מחיקת הפערים הגדולים שנוצרו שמהלך השנים בין הפריפריה הענייה והמרכז העשיר?

ובכן, אקדים ואומר כי אנו חיים עם פערים אלה כבר עשרות רבות של שנים. מאז שנותיה הראשונות של המדינה, ניסו ממשלות ישראל לדורותיהן לצמצם את הפערים, והשקיעו סכומי עתק בהקמת ערים חדשות בפריפריה ובניסיונות לפתות אוכלוסיות חזקות מהמרכז.

שתי דוגמאות היסטוריות לכך, שלא הצליחו במיוחד, היו ניסיונה של ממשלת בן גוריון להביא צעירים מהמרכז ליישובי הפריפריה החדשים, במבצע שכונה "מן העיר אל הכפר". בשנות ה-80 וה-90 נעשו ניסיונות להביא אקדמאים דוגמת מהנדסים ומורים, באמצעות הטבות מס מפליגות, וכן הלוואות ומענקי מקום בתנאים מפתים.

כאמור ניסיונות אלה, ורבים נוספים לא הצליחו, להוציא אי אילו יישובים קהילתיים בעלי חתך איכותי שהוקמו בנגב ובגליל. הפערים, שכל ילד ישראלי מכיר אותם, באים לידי ביטוי לא רק בחתך הסוציו אקונומי, אלא גם במערכת הבריאות, רמת השירותים לאזרח, אפשרויות התעסוקה ובראש וראשונה רמת הביטחון האישי והקולקטיבי.

דווקא טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, הקטינו לפתע את הפער, הן התודעתי והן הגיאוגרפי בין המרכז לבין הפריפריה. לפתע פתאום מוצאים כל הישראלים, בין אם הם גרים בפריפריה של מערב הנגב והגליל העליון, ובין אם מתגוררים בגוש דן, בסיטואציה חסרת תקדים של הזדהות קולקטיבית מול פני הסכנה הקיומית.

עובדה זו, לטעמי, תשפיע לאחר תום הדי הקרבת באופן משמעותי על התפיסה של מקבלי ההחלטות, בממשלה ובכלל, לגבי הבידול הלא נכון שנעשה במהלך 75 שנות המדינה בין המרכז לבין הפריפריה. זה עשוי לבוא לידי ביטוי, לדוגמא, בהשקעה לא רק בשיקום הערים והיישובים הפגועים, אלא בד בבד גם בהשקעה מוגדלת במוסדות אקדמיים, חינוך ותרבות, כמו גם השבחת מערכת הבריאות.

נזכיר רק כי בניגוד גמור למרחקים העצומים הקיימים בארצות הברית בין ערי מטרופולין מובילות דוגמת ניו יורק ולוס אנג'לס לבין הפריפריה של המערב התיכון, בישראל הקטנה מדובר בסך הכול בעשרות מעטות של קילומטרים(!) המפרידים, לדוגמא בין הגליל העליון לבין מטרופולין חיפה ובין הנגב המערבי לבין השוליים הדרומיים של גוש דן.

ובמילים אחרות: הפער הניכר שנוצר בין המרכז לפריפריה במהלך השנים לא נבע כלל ועיקר מהמרחק הגאוגרפי(!), אלא היה בעיקרו יצירת תודעה לא נכונה בקרב מקלי ההחלטות, שככל שנקפו השנים ניסו לבצע בה תיקונים בשיטת טלאי על גבי טלאי, זאת במקום לבצע טיפול שורש מהיסוד.

על כן, לסיכום, הנני מאמינה באמונה שלמה כי "עז ייצא מתוק" דווקא הצורך לשקם מהיסוד את יישובי הנגב המערבי ובאופן כזה או אחר גם את יישובי הגליל העליון, ייצר מציאות חדשה בה כולנו נחזה בפריפריה חזקה ושונה מהותית מכל מה שידענו בעבר!

*כותבת המאמר עורכת הדין שיר טורם הספרי היא ממתגת ערים ונדל"ן

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן