10% מהאזרחים במדינה יושבו על 80% מאדמותיה או מה שנקרא במילה אחת – "הפריפריה" – איבדה את קסם ההתיישבות. כעת, כשהחזון נמוג והאטרקטיביות התפוגגה, נשאר רק לבנות מחדש // דעה
תמונה: יהודה הרציג // יח"צ
מאת: יהודה הרציג
המונח "פריפריה", שמקורו מיוונית, מאפיין איזור המרוחק מהמטרופולין של אותה מדינה. לאורך כל ההיסטוריה האנושית היה כיבוש הפריפריה ויישובה יעד מאתגר של מעצמות ומדינות רבות, החל מהרומאים שיישבו בקולוניות מתיישבים חדשים את הפריפריה של האימפריה דוגמת גאליה(צרפת דהיום) בריטניה ורומניה, דרך הרוסים והסובייטים שסללו את הרכבת הטרנס סיבירית על מנת ליישב את שממות סיביר הקפואות והמשמימות וכלה באתוס כיבוש המערב הפרוע על ידי האמריקאים.
פריפריה לא אטרקטיבית
ישראל, להבדיל משלוש הדוגמאות שהובאו לעיל, הינה מדינה קטנטונת, ולכאורה יישוב הפריפריה והתממשקותה ל"מדינת תל אביב", היה אמור להיות משימה קלה שבקלות. לשם המחשה, המרחק בין קיבוץ בית השיטה שבמזרח עמק יזרעאל למושבה אבן יהודה שבשרון, הינו 87 קילומטרים, או כ-55 מייל, כמרחק שבין הקצה המערבי לקצה המזרחי של מטרופולין לונדון. למרות זאת, תודעתית, אבן יהודה הינה כיום חלק מ"מדינת תל אביב", ואילו בית השיטה מזוהה עם הפריפריה הרחוקה של עמק המעיינות, הגלבוע ובית שאן.
באופן פרדוקסאלי בעיית הפריפריה התחדדה והלכה דווקא לאחר 1948. לפני קום המדינה, בתקופת השלטון העותומאני והבריטי, יישוב פריפריה דוגמת אצבע הגליל, עמק יזרעאל, השפלה והנגב הצפוני היווה יעד ציוני ולאומי מובהק, וטובי בני ובנות הארץ ראו בחלוציות בבחינת ערך עליון. גם לאחר קום המדינה יושבו חבלי ארץ שוממים במסגרת מבצע "מן העיר אל הכפר", דוגמת יישובים בגליל, חבל לכיש ובערבה, אולם רוב רובם של המתיישבים בפריפריה היו עולים חדשים שהגיעו אליה בעל כורחם, מה שהפך אותה תודעתית, ובהדרגה, ללא אטרקטיבית.
המדינה נכשלה
גם העובדה שמדיניות פיזור האוכלוסין היתה מוכתבת מלמעלה, לא סייעה כלל ועיקר לפריפריה. צריך גם לזכור שבאותם הימים רמת המינוע ותשתית הכבישים היתה מפגרת לאין שיעור לעומת היום, מה שגרם למרחקים של 80-100-120 קילומטרים, ללא ספק צנועים מאוד בקנה מידה אירופי או אמריקאי, להיות לא רק תודעתית אלא גם פיזית, משמעותיים ביותר. למעשה כל ממשלות ישראל, משמאל ומימין כאחת, נכשלו כשלון חרוץ בהפיכה הפריפריה למושג חיובי, זאת גם כאשר שינו את הטרמינולוגיה הבעייתית "עיירות פיתוח" ל"ערי פיתוח" ובהמשך הגדרתן כערים לכל דבר.
10% אזרחים על 80% אדמות
עובדה: כיום בפריפריה, על פני כ-80 אחוזים משטח מדינת ישראל, מתגוררים כ-10 אחוזים מהישראלים, אחוז דומה לזה שהיה לפני כ60 שנה, בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
רבות דובר, ובמיוחד בשנים האחרונות, על שינוי דיסקט ביחס לפריפריה, בין אם באמצעות פיתוח מערכת תחבורה משופרת בהרבה, ובין אם באמצעות שיפור נושא התעסוקה, ובמיוחד תעשיות עתירות טכנולוגיה. האם כל אלה גרמו עד כה לשינוי המקווה? לא בהכרח. דוגמא מבוהקת לכך מהווה קריית גת, עיר פיתוח קרובה יחסית למרכז, שקלטה אל קירבה את אינטל ומפעלי הייטק נוספים, אולם רוב רובם של העובדים במפעלים אלה מגיעים אליה מבחוץ, בין אם במכונית דרך כביש חוצה ישראל ובין אם באמצעות הרכבת.
אינני מזלזל כלל ועיקר בהשקעות הממשלתיות המשמעותיות בפריפריה, ובמיוחד תשתיות כבישים ותעסוקה, אולם כל עוד הבעיה התודעתית תוותר על כנה, הננו צפויים להערכתי גם בעוד 20-30 שנה לפערים לא פחות גדולים, ואולי אף עוד יותר משמעותיים, בין "מדינת תל אביב" לבין הפריפריה. גם העובדה שרוב רובן של הפירמות הגדולות, בין אם חברות הייטק או פירמות של בעלי מקצועות חופשיים מתרכזות במרכז הארץ, לא תשתנה במאום כתוצאה מהסכמי גג, מחיר למשתכן או אשכול תעסוקה זה או אחר שיוקם בפריפריה.
התחדשות עירונית תחזיר את האטרקטיביות לפריפריה
את השינוי התודעתי הגדול, לטעמי, תעשה דווקא התחדשות עירונית מאסיבית בפריפריה. נכון להיום, הרוב המכריע של ההתחדשות העירונית מתבצעת ב"מדינת תל אביב" ובמטרופולינים נוספים דוגמת חיפה וירושלים. בפריפריה, פשוט, לא כדאי לבצע התחדשות עירונית, זאת בעיקר בשל ערכי קרקע נמוכים ביותר. על כן רק תכנית ממשלתית לאומית כוללת, שתעניק ליזמים זכויות בנייה נרחבות ביותר ותאפשר בניית מרקמים עירוניים חדשים בעיר הפיתוח, עם שימושים מעורבים, מגורים, עסקים, מסחר, בילוי ומלונאות, הם אלה שיהוו את ה"אקס פקטור" שימשוך אליהן אוכלוסיות חזקות, משקיעים ואפילו תיירות פנים וחוץ. אולם על מנת שתכנית רבת היקף שכזו אכן תתגשם, אנחנו מצפים ממנהיגינו שיפשילו את השרוולים ויעברו משלב הדיבוורים בשבח הפריפריה, גם לשלב המעשים.
*הכותב, יהודה הרציג, הינו יזם ובעלי קבוצת "הרציג נדל"ן" המתמחה בהתחדשות עירונית.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
