הפרדוקס והכשלים מאחורי הירידה באחוז הישראלים המחזיקים דירה בבעלותם
אז איך, בעצם, נוצר הדיסוננס הלא מובן הזה בין מעצמה כלכלית וחברת שפע מובהקת, לבין העובדה שמוצר כה בסיסי דוגמת דירה, הפך לחלום כמעט בלתי מושג?
אז איך, בעצם, נוצר הדיסוננס הלא מובן הזה בין מעצמה כלכלית וחברת שפע מובהקת, לבין העובדה שמוצר כה בסיסי דוגמת דירה, הפך לחלום כמעט בלתי מושג?
לא מכבר פורסם כי מחירי הדיור עלו בממוצע מאז 2008 ב-177 אחוזים. אם באותה שנה מחיר דירה ממוצע עמד על כ-700 אלף שקלים, זאת לעומת יותר משני מיליון שקלים כיום.
ניתוח היסטורי מלמד כי העובדה שכיום רכישת דירה כרוכה מבחינת המשפחה הישראלית ביותר 220 משכורות בקירוב, הינה תוצאה של תהליך שהחל עוד הרבה לפני 2008.
המגמה הזאת החלה עוד לני 50 שנה, בשנות ה-70 של המאה הקודמת. בשנת 1972, לדוגמא, עלתה דירה ממוצעת בישראל כ-200 אלף לירות, שווה ערך לכ-50 אלף דולר.
מדובר בהתייקרות של כ-1000 אחוזים(!) לעומת היום, כלומר דירה אז הייתה זולה פי 10 נומינלית. גם אם נוריד מכך את מרכיבי המדד, האינפלציה והעלייה בשכר, נמצא כי באותן השנים עלתה דירה הייתה פי כמה וכמה פחותה ריאלית לעומת היום.
בשנת 1961, לפני 61 שנה, נדרשו בסל הכל כ40 משכורות על מנת להגיע לדירה. ובראשית שנות ה-70, התקופה שאותה הזכרנו לעיל, עדיין היה מדובר בכ-55משכורות בלבד, פי 4 פחות לעומת היום. אולם החל מהמחצית השנייה של אותו עשור, החל ה"ראלי" הגדול: של עליית מחירי הדיור, אמנם עם אי אילו עצירות מפעם לפעם, אולם במגמה מובהקת של גרף המזנק כלפי מעלה.
נוצר אם כן פרדוקס. ב-50 השנה שחלפו עלתה השכר ועלתה רמת החיים באופן דרמטי. נסיעה לחו"ל, שנחשב אז לחלום בלתי אפשרי, כמו גם יציאה לבתי קפה ומסעדות או רכישת רכב, הפכו לנגישים כלכלית לרוב הישראלים.
יתרה מכך מדינת ישראל הפכה ממדינה ענייה עם כלכלה שמזכירה יותר מדינות מתפתחות של העולם השני והשלישי, למעצמה כלכלית, חברה ב-OECD ועם תמ"ג מרשים של יותר מ-50 אלף דולר לנפש.
אולם, וזה אולם גדול, באופן פרדוקסלי אחוז הישראלים שבבעלותם דירה, הלך ונחתך בהדרגה משנה לשנה. אם לפני 40-50 שנה, אחוז הישראלים שהתגוררו בידרה בבעלות, כולל דיור ציבורי, עמד על כ-75 אחוזים, הרי שכיום הינו פחות מ-65 אחוזים, כלומר כ-3.5 מיליון ישראלים ללא דירה.
אז איך, בעצם, נוצר הדיסוננס הלא מובן הזה בין מעצמה כלכלית וחברת שפע מובהקת, לבין העובדה שמוצר כה בסיסי דוגמת דירה, הפך לחלום כמעט בלתי מושג לא רק לעשירונים התחתונים, אלא גם למעמד הבינוני, כולל משפחות רבות שבהם שניט בני הזוג עובדים והמרוויחים יפה?
כאן, לטעמי, היה כשל אסטרטגי מתמשך ברמת התכנון הלאומי. למשל, העובדה שאנחנו מדינה קטנה ומצומצמת במשאב הקרקע, זאת שעה שמרז שנות ה-70 גדלה האוכלוסייה במדינה מכ-3 מיליון בראשית שנות ה-70 ל-10 מיליון בקירוב כיום. איך זה שלא התכונני לתרחיש הצפוי הזה?
הכישלון היה בכך שבעוד שכלכלת ישראל רצה קדימה, והפכנו להיות מעצמת הייטק וטכנולוגיה בכלל, המבנה הבסיסי של שוק הדיור לא התשנה כלל ועיקר, כולל המשך השימוש האנכרוניסטי ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כמשווקת הקרקע הלאומי, מה שהיה אולי רלוונטי לשנות ה-70, אולם לא להיום.
ובינינו? איך אפשר בכלל ל"האשים" מאות אלפי צעירים ישראלים שזה מכבר התייאשו מחלום הדירה, ומעדיפים ,לחיות את היום", לצאת לפאבים ומסעדות ולהמריא תכופות לחו"ל, אלטרנטיבה שהינה בהישג יד?
כל זה מחייב את ממשלת ישראל החדשה, ואלה שיבואו אחריה בעשרות השנים הקרובות לשנות את התפיסה מהיסוד ולהתייחס אל הדירה לא כחלום בלתי מושג שיש לתת עליו מפעם לפעם הנחות לזכאים, אלא כמוצר בסיסי(!) שאליו יוכלו הישראלים של הדורות הבאים להגיע, כי בו טמון חוסנה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל!
*כותב המאמר, עמית דובקין, הוא אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן