לא רואים בעיניים ובטח שלא רואים מטר קדימה
האם מישהו ממקבלי ההחלטות יכול לומר בבירור כמה התחלות בנייה יהיו בכל אחת מעשר השנים הקרובות, ובעשורים שאחריו? // דעה
האם מישהו ממקבלי ההחלטות יכול לומר בבירור כמה התחלות בנייה יהיו בכל אחת מעשר השנים הקרובות, ובעשורים שאחריו? // דעה
אחת הנורות האדומות המהבהבות שכדאי למקבלי ההחלטות לשים לב אליהן, הינו דו"ח של מדינות ה-oecd שיצא לאור בימים האחרונים ומצב את ישראל במקום האחרון, יחד עם איטליה, ביחס רופאים לנפש.
מדובר ללא ספק בדו"ח מפתיע, הסותר לחלוטין את המיתוס הקיים אצלנו זה שנים רבות של עודף ברופאים ושל מדינה בה הרפואה נחשבת לאחת המתקדמות בעולם.
אם בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה היחס של מספר הרופאים ל-100 נפשות בישראל היה בין הגבוהים בעולם, הרי שכיום הוא עומד על 3.3 ל-1000 בלבד(!) 10 אחוזים פחות מהממוצע במדינות ה-oecd כשיתרה מכך, כמחצית מהרופאים בישראל הינם בני 55 פלוס, זאת לעומת כשליש בממוצע ביתר מדינות ה-oecd.
באופן לא מפתיע קיימת קורלציה ברורה בין אחוז הרופאים הקטן והולך בכלל והזדקנות הגיל הממוצע של הרופאים בפרט, לבין הירידה במקבילה באחוז הישראלים שהינם בעלי דירות מכ-74 אחוזים בשנות ה-90 של המאה שעברה לכ-65 אחוזים בלבד כיום. כך גם ההישגים במתימטיקה המערכת החינוך, כשישראל הייתה בין המובילות בעולם בשנות ה-70 וה-80, ואילו כיום היא מצויה בתחתית הישגים אלה מבין מדינות ה-oecd.
יתרה מכך: אין זה סוד שמצב הרפואה בפריפריה חמור אף הרבה יותר לעומת זה שבמרכז הארץ, הן במספר הרופאים ובמיוחד באיכות הרפואה ואחוזי התמותה, מה שמעיד במובהק של רגרסיה זוחלת שלנו לעומת יתר המדינות המפותחות בעולם.
אמנם דו"ח ה-oecd מצביע על עלייה מסוימת של מספר הסטודנטים לרפואה בישראל (שחלקם הגדול כידוע לומד בחו"ל), אולם מתריע כי ביחס לגידול המשמעותי אצלנו באוכלוסייה, נתונים אלה רחוקים מאוד מלספק את צרכי המדינה בעשורים הבאים.
וכאן אכן טמון המוקש הגדול המקשר את המחסור ברופאים למחסור בדיור: גידול האוכלוסייה אצלנו הינו מהגבוהים בעולם, ואם בשנות ה-80, כאשר היה אצלנו עודף רופאים, היינו סביב ה-4 מיליון תושבים, כיום אנחנו כבר נושקים ל-10 מיליון ועל פי כל התחזיות נגיע לכ-20 מיליון לקראת 2060.
ואכן מה במשותף למחסור ברופאים ומחסור בדיור זה העדר תכנון אסטרטגי לאומי(!) לטווח הארוך. אין בממשלת ישראל, ובכלל, גוף רציני שאמון על תכנון שכזה, המשרטט את פניה של המדינה לדורות הבאים. עובדה זו קשורה בראש וראשונה לחוסר היציבות הפוליטית, המייצר תכנון אינטואיטיבי מ"הרגע להרגע" זאת המקום תכנון אסטרטגי ארוך טווח של פני מדינת ישראל לדורות הבאים.
האם, למשל, מישהו ממקבלי ההחלטות יכול לומר בבירור כמה התחלות בנייה יהיו בכל אחת מעשר השנים הקרובות, ובעשורים שאחריו? התשובה לכך, לצערי, הינה שלילית מוחלטת. יתרה מכך. אף גורם לא יוכל להתחייב כמה התחלות בנייה יהיו בשנה הקרובה, זאת משום שעד כה התבדו כל שרי השיכון שדיברו במהלך העשור שחלף אודות 100 אלף התחלות בנייה ואף יותר מכך, מספרים שכידוע היו רחוקים מאוד מהמציאות.
על כן, לסיכום, דין המחסור ברופאים כדין המחסור בדיור. רק גוף מקצועי שישלב בתוכו לא רק דמויות פוליטיות אלא גם ובעיקר אנשי מקצוע מיומנים ויקבע מסמרות כמה יחידות דיור ייבנו מידי שנה בשנה, היכן ייבנו והכי חשוב, איך יעדים אלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, יידע לרפא את שוק הדיור. ועל מנת לרפא אותו צריך גם שיהיו הרבה רופאים טובים. תרתי משמע.
*כותב המאמר עמית דובקין הוא אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן