מגדילים עם פרשת השבוע: האם אתם עבדים או בני חורין?

תמונה: הרב נתנאל טל שאוליאן // באדיבות איגוד רבני קהילות

מאת: הרב נתנאל טל שאוליאן

עוד בכיתה ט' לימד אותנו מר בלייכברד המורה לספרות כי סיפור טוב צריך עלילה וכל עלילה צריכה סיבוך והתרה. המצווה הראשית שאנו עומדים לקיים בליל הסדר היא מצוות "והגדת לבנך" – סיפור ביציאת מצרים. ואכן, אחד מהעקרונות שהנחו את חכמינו בסיפור יציאת מצרים הוא 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. 

אלא שנחלקו חכמים במהות הגנות האם מדובר בגנות של עברנו הרוחני המקולקל – מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו או שמא בגנות הפיזית – עבדים היינו לפרעה במצרים. מכיוון שמן הסתם שני הקטעים נשמעים לכם מוכרים אפשר להניח כי חכמים החליטו בסופו של דבר לא להחזיק במחלוקת ולמצוא 'פשרה', פשוט מספרים את שני הקטעים. 

פסח נקרא בין היתר 'זמן חירותנו', השם הזה מבטא את מהות החג בהיותו חגיגת החירות לה זכינו. אם נעמיק במושג חירות נגלה שאין זו 'פשרה' בלבד אלא ביטוי של הבנת עומק בנפשו של האדם. ברור שהמאפיין הבולט ביותר של עבד הוא שהוא איננו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, ואנחנו אכן היינו בדיוק כאלה 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. במובן הזה עיקרה של חירות מתבטאת ביציאה מבית העבדים בריצה אל המדבר. 

אך השבח, ההתרה לא נמצאת רק שם ואולי אפילו לא בעיקר שם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק נהג לומר: 'יש בן חורין שרוחו רוח עבד ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו בן חורין הוא ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים הוא עבד' (מאמרי הראי"ה, פסח). על מהטאמה גנדי בן תקופתו של הרב קוק מסופר סיפור שממחיש את העניין. פעם בעת ריצוי מאסר שנגזר עליו על ידי הכובש הבריטי, ישב בבית הכלא כשהוא מוקף ספרים, גיליון נייר לפניו ועט בידו. לפתע פנה אליו סוהר בריטי צעיר ביהירות ואמר: 'למה לך כל הספרים האלו? אסיר אתה ואסיר תשאר'. ענה לו גנדי בנחת: 'טעות בידך, אתה הוא זה שמאחורי הסורגים, שהרי הכול תלוי בנקודת המבט של המתבונן…'. יציאת מצרים אינה רק יציאת החומר ואינה רק יציאת הרוח, ביציאת מצרים קבלנו את שתיהן. הרוח חשובה מהחומר אך ראוי שתתבטא רוח חופשיה בחופש פעולה פיזי גם כן.

השבת נקראת שבת הגדול מכמה סיבות. הראשית שבהן נאמרה בספר הפסיקה ארבעה טורים של רבי יעקב בן הרא"ש. למעשה, יציאת מצרים המקורית התרחשה כמו השנה ביום רביעי בשבוע. ארבעה ימים קודם, בשבת, נצטוו ישראל לקחת שה, שנחשב לאלוה במצרים העתיקה, ולקשור אותו למיטה לקראת שחיטתו וצלייתו הפומבית על האש. בני ישראל ביטאו אומץ רב שלקיחת השה והיה זה בבחינת נס גדול שעם של עבדים ימרוד כך בריש גלי ומתחת לאף באדוניהם ואדוניהם לא יעשו דבר. התגלה שהעם אמנם עבד אך 'עבד שרוחו מלאה חירות' כלשונו של הראי"ה קוק. מעתה יהיה זה רק עניין של זמן עד שיזכה עבד זה גם לעצמאות פיזית.

הקורונה משאירה אותנו בבית אך בבחירתנו האם להסתכל על תקופה זו כאובדן פרנסה ומעין כלוב או זמן נהדר להתבוננות פנימית, חיזוק המשפחתיות והזוגיות והשקעה בתחביבים שקצת הזנחנו. ההבדל בהסתכלות מבטא היטב את ההבדל שבין עבד לבן חורין.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן