banner
אייל בהרי // מאיר דקל
אייל בהרי // מאיר דקל

האובססיה להוריד את הרוב הנדרש

האם במרוץ המטורף להורדת הרוב הנדרש של הדיירים בפינוי בינוי מישהו חשב על הגורם האנושי, מלח הארץ, שהתגורר באותם שיכונים ובניינים במשך עשרות רבות בשנים? // דעה

אייל בהרי 02.12.2021

מנהג חדש בא למדינה. תחרות עזה בין כל העוסקים בנדל"ן וגם כאלה שלא כל כך מבינים בתחום, מי יצליח לשכנע את מקבלי ההחלטות להוריד כמה שיותר את רוב הדיירים נדרש לקידום התחדשות עירונית שהפך כידוע במהלך השנים למוקש מרכזי, עיכב שנים רבות ואף טרפד פרויקטים רבים.

האובססיה הזו החלה ב-12 בספטמבר האחרון, יום קריסת הבניין הוותיק במרכז חולון, נמשכה ביתר שאת לאחר מקרה די דומה שקרה גם במרכז רעננה, והתאפיינה בו זמנית בהתבטאויות נחרצות בעניין הן של ארגוני הקבלנים והן שרי ממשלה, ביניהם שרת הפנים ושר השיכון.

לאחרונה כידוע הוחלט להוריד את הרוב הנדרש מ-80 אחוזים מהדיירים ל-67 אחוזים. להחלטה זו אין לטעמי השפעה אופרטיבית לכאן או לכאן. 

אודה ואתוודה, בעקרון אינני מתנגד להורדת הרוב הנדרש. מהלך זה, גם אם אינו מי יודע מה דמוקרטי, חיוני בלא מעט מקרים שבהם דיירים כאלה או אחרים מעכבים קידום פרויקטים מסיבות שונות ומשונות, החל מרצון לקבל פיצוי יותר גבוה מהיזם וכלה בחשש עד כדי חרדה משינוי המציאות הקיימת זה עשרות בשנים.

אולם, וזה אולם גדול, מה שמטריד אותי במיוחד באינספור הפרסומים וההצעות שאותם קראתי, החל מהורדה ל-51 אחוזים שאותה הציע שר השיכון וכלה בהצעות רדיקליות הרבה יותר, כולל כפייה על כלל הדיירים לבצע התחדשות עירונית, הינה העובדה שבכל אותן הצעות קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מהגורם האנושי, מלח הארץ, שהתגורר באותם שיכונים ובניינים במשך עשרות רבות בשנים.

אנחנו, כחברה המטפלת בהתחדשות עירונית בכל רחבי הארץ, רואים את עצמנו לא רק כיזמים וקבלנים, כ"אבא ואמא" של כלל הדיירים הוותיקים. ניסיוננו על פני שנים מלמד כי ברוב המקרים(אמנם לא בכולם) הסרבנות של דיירים נובעת בראש וראשונה מחרדה עמוקה מפני עצם השינוי ובד בבד החשש שהחברה הקבלנית לא תעמוד בהתחייבותה והם לא ייזכו, חלילה, להגיע לביתם החדש.

זוהי, לטעמי, נקודת מפתח שכלל מקבלי ההחלטות לא שתו אליה תשומת לב מספקת. התמקדות היתר בעובדה שאותם סרבנים מעכבים פרויקטים (הנכונה לכשעצמה) דילגה משום מה על היבט חשוב ומרכזי זה.

יתרה מכך: לא רק במישור האנושי פרופר, אלא גם במישור הפרקטי גרידא, חשוב יהיה במהלך תהליכי ההתחדשות העירונית למנות צוותים מקצועיים, כולל פסיכולוגים וכו', שיעמדו מול אותם דיירים ותיקים. שהרי גם אם יוחלט, נניח, להוריד את הרוב הנדרש באופן דרמטי לפחות מ-50 אחוזים, האם החלטה זו תמנע אינספור מקרים של התנגדויות דיירים עד כדי, חלילה, תרחישים אפשריים של התנגשויות אלימות?

לסיכום, אנא נזכור כולנו: אנו לא רק יזמים וקבלנים. אנו גם בני אדם ובתוך עמנו אנו חיים. ונזכור גם כי התחדשות עירונית איננו רק שלמת בטון ומלט, אלא גם, ובעיקר, הזדמנות פז לחדש את פניה של מדינת ישראל, פיזית וחברתית כאחת!

*כותב המאמר אייל בהרי הוא מנכ"ל קבוצת צים בהרי

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

לרשימת 70 המשפיעים בנדל"ן והתחדשות עירונית >>> לחצו כאן

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות