banner
יהודה הרציג // יח"צ
יהודה הרציג // יח"צ

הצורך לפרוץ את מדינת תל אביב

מטרופולין תל אביב מרכז לא רק את מרבית אוכלוסיית המדינה אלא גם את רוב הפעילות הכלכלית, על הסיכונים הכרוכים בהנצחת המצב וההתחדשות העירונית כמנוע לצמצום פערים // דעה

מגדילים 01.01.2019

תמונה: יהודה הרציג // יח"צ

ראשית, התופעה של "עיר מדינה", בה מרוכזים חלק נכבד מתושבי אותה ארץ, כמו גם עיקר הפעילות הכלכלית והתרבותית, איננה ייחודית לישראל. במטרופולין לונדון, לדוגמא, מתרכזים כרבע מתושבי בריטניה, והתופעה בולטת עוד יותר במדינות קטנות דוגמת בריסל בבלגיה, קופנהאגן בדנמרק ומונטווידאו באורוגוואי, שבהן מתרכזים כשליש מתושבי אותן מדינות.

אולם העובדה שב"מדינת תל אביב" המורחבת, חדרה-אשדוד, מתרכזים כבר היום כ-40 אחוזים מתושבי ישראל, כארבעה מיליון נפש, ואחוז זה רק הולך וגובר משנה לשנה, זאת למרות מאמצי כל הממשלות לפזר את האוכלוסייה למרחבי הנגב והגליל, הופכת למטרידה יותר ויותר.

על פני תא שטח קטנטן זה, כ-1500 קמ"ר המהווים כ-8 אחוזים משטח מדינת ישראל הריבונית, מתרכזת לא רק קרוב למחצית מהאוכלוסייה, אלא גם רוב רובה של הפעילות הכלכלית, כולל רובן המכריע של חברות ההייטק והסייבר, מרכזי הבנקים וחברות הביטוח ושוק ההון בכלל, פירמות בעלי המקצועות החופשיים והיריעה עוד ארוכה.

ירושלים וחיפה לעומת "המרכז העשיר והשבע"
לצד היתרונות של המטרופולין הישראלי הגדול, כולל העובדה שתל אביב הפכה זה מכבר ל"עיר עולם ללא הפסקה", מרכוז כלכלי זה טומן בחובו לא מעט סיכונים אסטרטגיים.

ראשית, הוא בא במישרין על חשבון הבירה ירושלים, שהפכה על מיליון תושביה לעיר הענייה המרודה ביותר בישראל, עם הגירה שלילית עקבית של כ-2,500 בתי אב לשנה, רובה הגדול אוכלוסיה חזקה סוציו-אקונומית, זה שנים רבות. ברור לכל שהשארת ירושלים כפי שהיא, מהווה בעיה אסטרטגית למדינת ישראל, הן לאומית, הן כלכלית והן דמוגרפית.

שנית, מרכוז זה הופך את רוב רובה של ישראל למדינה ריקה. אם נבדוק, למשל, את אחוז הישראלים  המתגוררים בחציה הדרומי של המדינה, בין קריית גת לאילת (בפועל קרוב ל-60 אחוזים מהאוכלוסייה), נמצא כי הוא איננו שונה מהותית מזה שהיה בשנות ה-50 של המאה שעברה, כולל העיר באר שבע מדובר בכ-4-5 אחוזים בלבד, ואם נחלט את באר שבע נגיע לכ-2 אחוזים.

שלישית, נוצר פער כלכלי וחברתי ובמקרים רבים אפילו תרבותי הולך וגדל בין "מדינת תל אביב" לבין יתר חלקי הארץ. פער זה מתבטא, לדוגמא, בקבוצות אוכלוסיה מסוימות שאופייניות ל"דרום" ול"צפון", זאת לעומת ה"מרכז" העשיר והשבע.

רביעית, פער זה בא לידי ביטוי, ולא רק במערכות בחירות, במתח כלכלי וחברתי ומגדרי הולך ומתחזק בין "מדינת תל אביב" לבין "כל היתר".

חמישית, יש לכך השלכות בפער הגדל והולך גם במחירי הדיור, דוגמת הפער של פי שניים ויותר בין מדינת תל אביב לבין מטרופולין חיפה.

ההתחדשות העירונית היא המפתח
התעלמות וטמינת הראש בחול לא תשנה את המצב הנוכחי. גם הבנייה המאסיבית, בעיקר במסגרת מחיר למשתכן ובהמשך הסכמי הגג, לא יצמצמו כלל ועיקר את הפערים הסוציו-אקונומים בין המרכז לבין הפריפריה.

על כן דווקא ההתחדשות העירונית, כמנוע המשלב בתוכו הן בנייה למגורים, הן לתעסוקה, משרדים, מסחר, תרבות וקניות, הינו המפתח הנכון, ואולי גם הבלעדי, לצמצום פערים אלה. על מנת שיוממות הנסיעה של איש הייטק שיתגורר, נניח, בעפולה, או נצרת עילית, לא יהיו לכיוון המרכז, אלא בתוך המטרופולין התעסוקתי שהממשלה תקדם עבורו בגליל התחתון, וכך גם תושב קריית גת או אופקים, שיזכה לעבוד, לקנות ולבלות בדיוק כמו עמיתו התל אביבי, מרחק של עד 15-20 דקות ממקום מגוריו. כך, ורק כך, נזכה לפרוץ את חומות מדינת תל אביב.

הכותב הינו יזם נדל"ן ובעלי הרציג נדל"ן מומחה להתחדשות עירונית הבונה בערי גוש דן ובפריפריה

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות