מספר התחלות הבנייה הולך ופוחת ונראה כי תוכנית "מחיר למשתכן" גורמת דווקא לעיוות חמור ולא לפתרון הבעיה. על השילוב המסוכן בין גירעון לאומי הולך וגדל ובין גירעון משפחתי תופח שמאיים על יציבותם הכלכלית של הזוגות הצעירים
ארז כהן // צילום: חן ליאופולד
העובדה שמדינת ישראל אינה מצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של כ-45 אלף התחלות בנייה בלבד לשנה, כ-20 אלף פחות מהנדרש, הביאה מניתוח משרדי לגרעון עצום של כ-120 אלף דירות שחסרות בשוק הדיור כבר היום. גירעון זה, ובהנחה שקצב התחלות הבנייה ייוותר על כנו, ימשיך ויצמח, ועלול חלילה להגיע רק לכ-200 אלף תוך חמש או שש שנים.
זו איננה בעיה נדל"נית גרידא. זוהי בעיה כלכלית לאומית של ממש. זוהי בעיה שפוגעת כבר היום, ובאופן קשה למדי, בקצב הצמיחה של מדינת ישראל. זוהי בעיה המקשה מאוד אל התנהלות המשק, כשמספר הישראלים ובמיוחד הצעירים, שאין בבעלותם דירה, צומח ועולה משנה לשנה באופן מפחיד. אם לפני 30-40 שנה, לכל
ישראלי רביעי לא הייתה דירה בבעלותו, כיום מדובר כבר בכל ישראלי שלישי ובכל צעיר שני(!) מתחת לגיל 40. ככה, ממש, לא נראית כלכלה יציבה ותקינה.
והדיסוננס הזה גדל שבעתיים, לאור הנתונים שפורסמו לאחרונה לפיהם עלתה תכנית מחיר למשתכן כבר 7 מיליארד שקלים למדינת ישראל. הנתון הזה מהווה כבר היום גורם לא מבוטל בגירעון ההולך ותופח של המדינה, אולם הוא רק אפס קצה של הבעיה. הבעיה הגדולה ביותר איננה רק 7 מיליארד השקלים האבודים, אלא הנזקים הישירים והעקיפים שגרמה תכנית זו הן לירידה התלולה שהייתה בשנים האחרונות בהתחלות הבנייה (מכ-55 אלף לפני שלוש שנים לכ-45 אלף היום) אלא גם לעיוות הגמור של שוק הדיור.
עיוות זה מתבטא בכך שגם מי שכן רכש דירה במחיר למשתכן בשנים האחרונות, ברוב הגדול של המקרים איננו מתכוון כלל לגור באותה דירה, מהטעם הפשוט שאותה דירה נרכשה בלית ברירה, לא משום שהתאימה לאותו זוג צעיר מבחינת מיקום וצרכים אחרים, אלא רק משום שמחירה היה מופחת, אם בכלל. ובמילים אחרות, רבבות של צעירים, כמו גם משקיעים אופורטוניסטים, יחזיקו דירות ריקות בפילים לבנים שהוקמו בערי פריפריה דוגמת עפולה, כרמיאל או קריית גת, אבל ימשיכו לשרוד במרכז הארץ בדירה שכורה (או בבית ההורים), ובלבד שיישארו קרוב למקום העבודה, למשפחה הגרעינית, לחברים ולבילויים.
ההפגנות כתרמוסטט לבעיות כלכליות וחברתיות
למרבה הצער דיסוננס זה יהפוך בשנים הקרובות לפיאסקו כלכלי חמור ביותר. רבבות ואולי יותר ישראלים צעירים ישתעבדו למשכנתאות ענק על דירות שבהן לא יתגוררו כלל, יתקשו מאוד לקבל דמי שכירות על אותן דירות, ערך הדירות מן הסתם יילך ויירד, ובד בבד עם המשכנתאות המכבידות מאוד ממילא, ייאלצו לשלם דמי שכירות מופקעים על הדירה בה יתגוררו במרחב "מדינת תל אביב".
השילוב הקטלני הזה של גירעון לאומי הולך וגדל עם דור שלם של צעירים שגדלים על גרעון בתקציב המשפחתי, ואינם מסוגלים להעניק לילדיהם את איכות החיים הנדרשת, חוגים לבית ספר ורווחה כלכלית, לא יכול שלא תהיה לו השפעה לא רק על מצב הרוח הלאומי בשנים הבאות, אלא גם על היציבות הכלכלית, כמו גם בעיות של קיטוב חברתי שילכו ויגדלו, כולל ב"מדינת תל אביב".
לכאורה אין כלל קשר בין בעיה זו להפגנות שהיו לאחרונה של יוצאי העדה האתיופית בצמתים מרכזיים, אולם הפגנות אלה מהוות לא רק תגובה להרג הצעיר על ידי שוטר, אלא גם מהוות במידה רבה תרמוסטט לבעיות כלכליות וחברתיות שמאפיינות לא רק את יוצאי אתיופיה, ובמיוחד הצעירים שבהן, אלא גם את כלל הדור הצעיר שמתקשה מאוד לשרוד, ושבעיית הדיור מהווה אבן ראשה במאבק שרידות זה.
על כן יהיה זה נכון, מן הצדק הכלכלי כמו גם המוסרי, שמקבלי ההחלטות במדינת ישראל יראו את פתרון בעיית הדיור לא רק בפריזמה של שוק הדיור, אלא כמפתח ראשון במעלה לאושר והעושר הלאומי, האורבני, החברתי, המשפחתי והאישי של הדור הבא. כי מדינת ישראל יש רק אחת, כלכלה יש רק אחת ואין תחליף גם לצעירים הנהדרים שלנו. חומר למחשבה.
הכותב ארז כהן הינו שמאי מקרקעין ומשפטן, ושימש בעבר כיו"ר לשכת שמאי המקרקעין.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
