נדחתה תביעת ענק בסך 10 מיליון שקל שהגישו שכנים בסמוך לשכונת הענק שתקום בקדימה

ועדת הערר במחוז מרכז דחתה על הסף ערר שהגישו תושבים ביישוב קדימה צורן כנגד החלטת הוועדה המקומית שרונים לדחות תביעת ענק בהיקף של מעל 10 מיליון שקל שהגישו. העוררים טענו כי עקב אישור תכנית להקמת שכונת מגורים ליד בתיהם ייפגע ערך נכסיהם, אך הוועדה, בראשות עו"ד מאיה אשכנזי, קבעה כי לא הייתה עילה להגשת התביעה, נוכח העובדה שקדימה צורן הוגדר כיישוב לפיתוח עירוני. 

בנוסף, בהחלטה תקדימית הורתה הוועדה כי כל ערר יוגש בנפרד ותשולם בגינו אגרה, ולא באופן משותף, כפי שהגישו העוררים. בהחלטה נרמז כי גביית אגרה נפרדת עבור כל נכס, תמנע הגשת תביעות סרק: "אפשר שהחיוב לשלם אגרה בסכום לא מבוטל לכל נכס תובע יניע את התובע לבדוק את המצב לאשורו טרם הגשת תביעת ירידת ערך בסכום גבוה – ממש כפי שהתכוון המחוקק במקור, עת קבע את חובת תשלום האגרה".

את הערר הגישו בעלי זכויות על תשעה בתים צמודי קרקע בקדימה צורן, כנגד החלטת הוועדה המקומית שרונים לדחות תביעת פיצויים בסך 10,100,000 שקל שהגישו בעקבות אישור תכנית מח/309 – מתחם A, חדשה, המציעה 1,381 יחידות דיור. בתביעה נטען כי עקב אישור התכנית, נפגע ערך בתיהם. לטענת התובעים, בתיהם נמצאו בשטח פתוח, ונהנו מנוף, אוויר ושקט. לטענתם, אישור התוכנית הביא לפגיעה מהותית ואנושה בערך המקרקעין בשל סלילת כביש בצמוד לבתי העוררים, רעש, זיהום אוויר, פגיעה בפרטיות וויתור על שלוות מגוריהם. הוועדה המקומית דחתה את התביעה, בנימוק שלא נגרמה ירידת ערך, וזאת נוכח העובדה שקרקע הוגדרה בתכנית המתאר המחוזית (תמ"מ 3/21) כאזור פיתוח עירוני. 

על החלטה זו הגישו בעלי הנכסים ערר משותף לוועדת הערר המחוזית. בערר נטען כי החלטת הוועדה המקומית לדחות את תביעת הפיצויים היא החלטה מוטעית, שרירותית שפוגעת מהותית בזכויות הקנייניות של העוררים, ובזכותם לחיות באזור שקט ורגוע ולא בליבו של כרך סואן. עוד נטען כי תוכנית מח/309 אושרה ללא ליווי מהותי וממשי של בעלי מקצוע לעניין אקוסטיקה, רעש וזיהום אוויר. הוועדה המקומית, מנגד, השיבה כי השטח הגובל בחלקות העוררים הוגדר כאזור פיתוח עירוני, ולפיכך אדם סביר המתגורר באזור עירונית לא יצפה שייעודו החקלאי של מתחם צמוד למגורים יישאר על כנו.

ועדת הערר דחתה, כאמור, על הסף את התביעה. בהחלטה נקבע כי המדיניות התכנונית בישראל דְבקה בפיתוח של שטחים הצמודים ליישובים קיימים. הוועדה הבהירה כי כיווני ההתפתחות הללו מוגדרים בתוכנית המתאר הארצית תמ"א 35, ובאזור המרכז הם הוגדרו ספציפית בתכנית המתאר המחוזית תמ"מ 21/3, שייעדה את היישוב קדימה – צורן לאזור פיתוח עירוני, הכולל חלק מהמקרקעין בייעוד חקלאי שצמודים לחלקות העוררים. "לא הייתה לעוררים כל סיבה לצפות, כי הפיתוח העירוני ייעצר על מפתן ביתם. ההיפך הוא הנכון. התוכניות סימנו את השטח הגובל בחלקותיהם ממערב כמיועד להמשך הפיתוח העירוני", קבעה הוועדה. עוד נקבע כי העוררים לא הצליחו להוכיח כי ערך נכסיהם נפגע מאישור התכנית. 

לצד דחיית הערר, הוועדה קיבלה החלטה תקדימית, שלפיה עררים יוגשו באופן נפרד עבור כל נכס, ועבור כל ערר תשולם אגרה נפרדת. הערר שנדון ונדחה הוגש במשותף על ידי העוררים, שהם כאמור בעלי זכויות על תשע חלקות. סכום התביעה של כל ערר בנפרד נע בין 850,000 שקל ל-1,443,000 שקל. 

העובדה שהעררים הוגשו במשותף, הביאה לכך שהאגרה ששילם כל זוג עוררים היה נמוך במיוחד, וזאת מכיוון שעל פי התקנות במקרה של ערר בסכום של מעל 500,000 שקל, האגרה היא 2,022 שקל. מכיוון שהערר המשותף עמד על 10.1 מיליון שקל, האגרה שנדרשו העוררים לשלם הייתה 2,022 שקל, שחולקה על 9 מגישי הערר, שכל אחד מהם שילם 225 שקל.

הוועדה מתחה ביקורת על עובדה זו. בהחלטת הוועדה נקבע כי תביעת הפיצויים מתייחסת לנזקים פרטניים שנגרמו לתשע חלקות שונות, בכל אחת מהן בעלי זכויות אחרים, ולכל חלקה נתונים ומאפיינים ייחודיים משלה. אופי הנזקים הנטענים, נכתב בהחלטה, מחייב בדיקה של כל אחת מחלקות העוררים בנפרד. "בחינת טענות העוררים תחייב ביקור של השמאי המכריע בכל אחד מן הנכסים ובירור הפגיעה שנגרמה לכל חלקה וחלקה בנפרד; כמו גם התייחסות נפרדת של ועדת ערר זו לשיעור הפגיעה בכל חלקה. בנסיבות אלו, אין מדובר בשירות אחד המוענק לעוררים, אלא בשירותים רבים, המסרבלים, מאריכים ומייקרים את ההליך", נכתב.

הוועדה דחתה את טענת העוררים, כי חלקותיהם נפגעו על ידי אותה תוכנית, וקבעה כי "טענה זו אינה נימוק מספק לכריכת טענותיהם יחדיו, בתביעת פיצויים אחת, ולאחר מכן בערר אחד", נקבע. הוועדה ציינה עוד כי במקרה זה מדובר ב- 9 זוגות של בעלי זכויות ב-9 חלקות, אך העלתה את האפשרות כי ייתכן ובמקרה אחר מאות בעלי זכויות במאות חלקות שונות, שנמצאות בתוואי מתע"ן, יתאגדו להגשת ערר אחד.

הוועדה קבעה לא הייתה הצדקה לאיחוד התביעות. מהחלטה זו עולה כי כל ערר יוגש בנפרד, ותשולם בגינו אגרה נפרדת. מכיוון שסכום כל תביעה בנפרד עמד על מעל חצי מיליון שקל, המשמעות היא שכל עורר היה אמור לשלם אגרה בסך 2,022 שקל. "תשלום אגרה בסכום כזה לא צפוי להוות מחסום בפני הגשתה של תביעה מוצדקת לתשלום פיצוי על נזק בשיעור שכזה, לו אכן נגרם", נכתב. מנגד, נקבע כי דרישת אגרה בסכום לא מבוטל, תמנע הגשת תביעות סרק: "אפשר שהחיוב לשלם אגרה בסכום לא מבוטל של 2,022 שקל לכל נכס, יניע את התובע לבדוק את המצב לאשורו טרם הגשת תביעת ירידת ערך בסכום גבוה – ממש כפי שהתכוון המחוקק במקור, עת קבע את חובת תשלום האגרה".

הערר, כאמור, נדחה ועל העוררים הוטלו הוצאות בסך 9,000 שקל.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן