האם דור ה-Z ויתר על חלום הדירה, ואיפה הוא מעדיף להשקיע?

אודה ואתוודה: כמתכנן פיננסי שמאמין בכל ליבו בהשקעות בשוק ההון, אני מוצא את עצמי לא פעם בשיחות מרתקות – ולעיתים מדאיגות – עם לקוחות צעירים עד גיל 40. הדור הזה, המכונה דור ה-Z, הפך את הקערה על פיה. כבן לעולים מברית המועצות שגדל על מנטרת הברזל ש"הדבר הראשון שצריך לעשות אחרי החתונה הוא לרכוש דירה", אני נדהם לראות פעם אחר פעם כיצד צעירים מוותרים מרצון על חלום הבעלות על נכס.

כדי להבין מדוע תוך שני עשורים בלבד דירה הפכה מצורך חיוני לברירת מחדל בעדיפות נמוכה, צריך להסתכל מעבר למספרים. צריך להסתכל על הלייפסטייל. הדור של היום מעדיף את חיי הנוחות וההדוניזם. הם חיים את ה"כאן ועכשיו" ומעדיפים לנתב את כספם לתענוגות החיים: מסעדות יוקרה, רכבים נוצצים, מלתחות מתחלפות וטיסות תכופות לחו"ל.

על פניו, הנתונים הסטטיסטיים היבשים מעניקים להם את התירוץ המושלם. מחירי הדיור שילשו את עצמם מאז 2006, ההון העצמי הנדרש זינק למאות אלפי שקלים, ומשכנתא ממוצעת בולעת היום מעל 50% מההכנסה של משק בית ממוצע. מנגד, עלות שכירות באזורי הביקוש נמוכה בכ-40% בממוצע מתשלום משכנתא חודשית על אותה דירה ממש.

בנקודה הזו בדיוק, ממהרים "מומחי האקסל" לשלוף את התיאוריה המוכרת: "למה לקנות? תשכרו בזול, ואת ההפרש של אלפי השקלים בין השכירות למשכנתא תשקיעו בכל חודש בשוק ההון".

הבעיה הגדולה? בני אדם חיים בחיים עצמם, לא בתוך גיליון אקסל. התיאוריות הכלכליות על "חיסכון ההפרש" נשמעות נהדר על הנייר, אבל בפועל – הן פשוט לא עובדות. הסיבה לכך היא פסיכולוגית: הפקדה לחיסכון או לשוק ההון היא פעולה וולונטרית. ולרוב המוחלט של האנשים אין את המשמעת העצמית הנדרשת כדי להתמיד בה לאורך עשרות שנים.

במציאות, החיים תמיד נכנסים באמצע. אותו "הפרש" כספי שהיה אמור להיות מושקע, נבלע מהר מאוד בפיתויים. הוא הופך לשדרוג של הרכב, לחופשה ספונטנית, לבילויים, ולשלל פינוקים עצמיים ורגשיים שהפכו לסטנדרט. בלי התחייבות קשיחה, הכסף פשוט מתאדה. המשכנתא כ"חיסכון כפוי" מנצח. 

קחו תרחיש מציאותי ופרקטי: זוג צעיר שמתחתן מחליט לרכוש דירה. הם מגייסים את עצמם, רותמים את ההורים, חוסכים כל שקל ועושים שמיניות באוויר כדי להשיג 25% הון עצמי. מרגע שהם רכשו את הדירה – המשחק משתנה.

תשלום המשכנתא שלהם הוא כבר לא אופציה, הוא הכרח. אי אפשר לוותר על התשלום החודשי לבנק בגלל ש"החודש התחשק לנו לטוס". ההתחייבות הזו כופה עליהם משמעת פיננסית ששום אקסל לא יכול לייצר.

תראו מה קורה אחרי 7 שנים בלבד:

• הילדים גדלו ועברו למסגרות חינוך ציבוריות (מה שמשחרר אוויר בתקציב המשפחתי).
• מחיר הנכס, כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, לרוב עלה.
• חלק לא מבוטל מקרן המשכנתא כבר שולם.

בנקודת הזמן הזו, לזוג יש נכס משמעותי והון עצמי גדול בהרבה מזה שהתחילו איתו. כעת הם יכולים לקבל החלטות מתוך כוח: הם יכולים למכור את הבית, להשקיע את ההון הגדול שנוצר (ושהצטבר רק בזכות אותה התחייבות קשיחה), וליהנות מהכנסה פסיבית המניבה ריבית, דיבידנדים או שכירות מנכסים אחרים.

לכן, כמי שמבין היטב את כוחו של שוק ההון, אני אומר בבירור – אל תוותרו על הנדל"ן. אני קורא למקבלי ההחלטות היא לאפשר לדור הצעיר שלנו לייצר את העוגן הזה. תנו להם הזדמנויות ריאליות לדיור בר השגה, כי לצד כלכלה צומחת ולייפסטייל גבוה, הם זקוקים לארבעה קירות – לא רק כדי לגור בהם, אלא כמכשיר המוכח והיעיל ביותר לבניית החוסן והעתיד הכלכלי שלהם.

הכותב, אלי פז, הוא מומחה לתכנון פיננסי ובעלים של E.P Investments

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן