בחזרה לימי הטורקים: העליון דחה תביעת בעלות של בדואים על קרקע בנגב, לאחר שבחן את החוקים העותמנים

בחזרה לימי הטורקים: בית המשפט העליון דחה ערעורים של בדואים תושבי הנגב נגד פסק דין שדחה את תביעתם לבעלות על קרקע בנגב. בדרך לפסק הדין נאלצו השופטים לחזור למאה ה-19, לחוקי המקרקעין העותמניים, כדי לקבוע את מעמדה המשפטי של הקרקע הנתבעת. 

הערעורים הוגשו כנגד פסקי דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבו נדונו תביעות סותרות של בדואים ושל המדינה לרישום זכויותיהם בקרקע במסגרת הסדר מקרקעין בנגב. הערעורים אוחדו לדיון אחד מכיוון שבשתי התביעות התעוררו אותן סוגיות משפטיות ועובדתיות, הצדדים הסתמכו על אותם מומחים, ובית המשפט המחוזי הגיע לאותה מסקנה לפיה יש להכיר בתביעה של מדינת ישראל.

ערעור אחד הוגש במסגרת תביעת הסדר שהוגשה בראשית שנות השבעים, אך בירורה הוקפא על ידי המדינה משך כמעט חמישים שנה. המערערים טענו כי עוד בתקופת השלטון העות'מאני, ולאחר מכן בתקופת המנדט הבריטי, השלטונות התייחסו לקרקעות שהוחזקו ועובדו על ידי הבדואים בנגב כקרקעות מסוג "מירי" על פי הגדרתם בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. מירי היא קרקע שזכות השימוש וההחזקה בה נתונים לאדם פרטי, אך הבעלות המלאה בה היא של המדינה.

המערערים טענו כי בשל אילוצים שונים – כמו גם העובדה שבמהלך השנים הבדואים נמנעו מרישום אדמתם, מתוך מגמה לחמוק מתשלום מסים או משירות צבאי – הרישום לא בוצע במשרדי רישום המקרקעין. עם זאת, נטען כי הרשויות הכירו בעסקאות מכר שנעשו בין הבדואים לבין עצמם ובין הבדואים לגופים ציוניים כמו "הכשרת היישוב", שרכשה קרקעות עוד לפני קום המדינה, באמצעות רישום העסקאות במשרדי רישום המקרקעין.

המדינה, מצדה, טענה כי המקרקעין הם מסוג "מואת" כהגדרת המונח בחוק הקרקעות העות'מאני, קרקע אשר לא ניתן לרכוש בה זכויות. בהתאם לפסיקה, קרקע מואת היא קרקע שוממה המרוחקת מיישוב יותר ממייל וחצי (מרחק צעקה), ואשר לא הוקצתה לאיש.

בית המשפט המחוזי הדגיש בפסק הדין כי אין חולק שהמקרקעין לא נרשמו כמירי בספרי האחוזה הישנים; כי המערערים הודו כי אין להם קושאן; וכי המערערים לא הציגו כל ראיה שהמקרקעין הוקצו למורישיהם בשלב כלשהו על ידי השלטונות. בית המשפט המחוזי דחה גם את האפשרות כי למרות העובדה שמדובר באדמות מואת, המערערים רכשו זכויות במקרקעין מכוח פקודת המואת משנת 1921.

בית המשפט המחוזי בחן הגדרה שלישית לקרקע, אף היא מימי הטורקים: מתרוקה. מדובר בקרקע שהוקצתה או הונחה לשימוש הציבור. במישור העובדתי השיב בית המשפט על כך בשלילה, ובמישור המשפטי הודגש כי אפילו הוכח הדבר, לא היה בכך כדי לסייע למערערים, מאחר שהזכויות באדמות מתרוכה הן זכויות קיבוציות ולא ניתן לאנשים פרטיים לרכוש זכויות באדמות מסוג זה.

כנגד פסיקה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הרכב שופטים, בראשות הנשיא יצחק עמית שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור, וקבע בהתבסס על שלל המוצגים שהוצגו לו, כי המערערים להוכיח זכותם במקרקעין, ולכן יש לרשום את המקרקעין על שם המדינה.

הערעור השני, שעניינו דומה, עוסק בארבע תביעות שהוגשו לגבי ארבע חלקות מקרקעין שונות בנגב הצפוני בהיקף של כ-415 דונם, במקום הקרוי ח'רבת אל-ואטן. גם כאן, בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים הוכיחו כי מדובר בקרקעות מסוג מירי. גם כאן הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מדובר במקרקעין מסוג מתרוכה, וקבע כי מדובר במקרקעין מסוג מואת.

בית המשפט ביסס את עמדתו, בין השאר על סמך חוות דעתה של הגיאוגרפית פרופ' רות קרק, שלפיה במחוז באר שבע, האזור שבו נמצאת קרקע המריבה בערעור השני, לא היו כלל יישובים, ומכאן שהקרקע היא מואת. 

המערערים הציגו לבית המשפט העליון אטלס שפורסם באיסטנבול בתורכיה בשנת 2020, בשם "מדריך לשמות אתרים ואטלס של פלסטין העות'מאנית". לטענתם, האטלס מוכיח כי בתקופה העות'מאנית היו קיימים לא פחות מ-30 כפרים ויישובי קבע במחוז באר שבע. 

בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי "אין באטלס מושא הבקשה כדי לתרום לחקר האמת. לא ברור מי ערך את האטלס, מה המקורות עליהם הסתמך ולאיזה שנים הוא מתייחס, ומה הקשר, אם בכלל, בין ספרי הדאיימי (ספרי אחוזה עות'מאניים בהם נוהלו רישומי מקרקעין), לבין המפות באטלס. העובדה שמדובר באטלס מהודר שמתייחס לכל שטח ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, אינה מעידה בהכרח על מהימנותו".

עוד קבע בית המשפט כי "גם אם היה מוכח קיומו של ישוב בקרבת המקרקעין בשני התיקים, הרי שלא היה בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, מאחר שלא עלה בידי המערערים להראות כי מדובר בקרקע מירי, או כי עמדו בתנאים הנדרשים לצורך התיישנות רוכשת".

בסיום דבריו, הנשיא עמית קרא לצדדים לשוב ולהידבר ולהגיע למתווה פשרה.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן