ה"רוזבאד" שלנו הוא "האור שמתחת לפנס", שעל פיו מתוכננות באופן דקלרטיבי ובומבסטי תשתיות מדינת ישראל, בלי כל קשר לצרכים העתידיים ובהשקעות של מיליארדים, שלא ישנו מהותית לא את פיזור האוכלוסין, לא את מוקדי התעסוקה המרכזיים ולא את הדומיננטיות של "מדינת תל אביב"
תמונה: עמית דובקין // צילום: מגדילים
בסרטו מ-1941, "האזרח קיין", הנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים. מספר הבימאי והיוצר אורסון וולס את סיפורו של איל עיתונות שנפטר ומילותיו האחרונות היו ROSEBUD, בעברית "ניצת הורד". הסרט כולו מתאר עיתונאי שמתחקה אחר מילותיו המסתוריות האחרונות של אותו איל עיתונות, שמא יש מאחוריהן משמעות ציבורית, פוליטית וחברתית נסתרת. לבסוף ההר מוליד עכבר. עם שריפת גופתו של איל העיתונות, מבצבצת מזחלת שלג שעליה החליק בילדותו ועליה היתה כתובה המילה "רוזבאד", שם אותה מזחלת.
עד כאן המשל. והנמשל הינו ה"רוזבאד" שלנו, הלא הוא "האור שמתחת לפנס" שעל פיו מתוכננות באופן דקלרטיבי ובומבסטי תשתיות מדינת ישראל, בלי כל קשר לצרכים העתידיים, ותוך הסתמכות על תפיסות העבר, ובהשקעות של מיליארדים רבים שלטעמי לא ישנו מהותית לא את פיזור האוכלוסין, לא את מוקדי התעסוקה המרכזיים ולא את הדומיננטיות שרק מתחזקת והולכת של "מדינת תל אביב", זאת על חשבון הפריפריה שמחוצה לה.
אתייחס להלן לארבעה פרמטרים עיקריים של המרדף אחר ה-ROSEBUD:
האחד, תשתיות מגורים- אין זה סוד שכל הניסיונות לפזר אוכלוסין "בכוח", או באמצעות קמפיינים אטרקטיביים, נחלו כשלון חרוץ במהלך כל שנות המדינה. בסופו של יום "מר ישראלי" יבחר להתגורר היכן שטוב לו ולבני משפחתו מבחינת איכות החיים, תעסוקה, חינוך, חברים, קניות ובילוי. המגורים, כבודם במקומם מונח, אולם הם מהווים רק מרכיב אחד מתוך שורה של מרכיבים ועל כן, גם אם מחיר הדירה בכרמיאל או קריית גת יהיה נמוך פי ארבעה מזה של תל אביב או פי שניים מזה של נתניה או רחובות, עדיין במרבית המקרים ההחלטה על עקירה מהמרכז לפריפריה, תתקבל רק בשקלול כל המרכיבים יחדיו.
השני, תשתיות תעסוקה- אין ספק שמרכיב התעסוקה הינו שיקול מרכזי וראשוני ברוב רובם של המקרים אם לעבור לגליל או לנגב או אפילו למיקומים קרובים יותר יחסית ל"מדינת תל אביב". נושא זה לא רק שלא נפתר במהלך השנים, אלא אף הוחמר. הסטטיסטיקה מוכיחה שרוב רובם של מפעלי ההייטק ומקומות העבודה המועדפים ממשיכים להתמרכז ביתר שאת בין חדרה לאשדוד, ומגמה זו אף תחריף עוד יותר במהלך השנים הקרובות.
השלישי, תשתיות תחבורה- כלי הרכב הפרטיים, הדלק וכל מערכות האחזקה שמסביבם, מעניקים למדינת ישראל הכנסה קבועה של עשרות מיליארדי שקלים מידי שנה. זוהי בפועל הסיבה לכך שכבישים ממשיכים להיסלל בשצף קצף, שעה שתחבורה ציבורית, וזה כולל רכבת חשמלית מודרנית, רכבות קלות, אוטובוסים קלים ומהירים((BRT וכו' מקודמים בקצב איטי להחריד. הבעיה איננה רק הפקקים במטרופולינים הגדולים דוגמת גוש דן, ירושלים וחיפה, אלא גם, ובעיקר, הממשק בין מרכז הארץ לבין הפריפריה.
הרביעי, איכות חיים גבוהה- איכות חיים גבוהה נמדדת לא רק באוויר צח ובריא, שכבודו במקומו מונח, אלא גם WELL BEING, התחושה שאתה מתגורר במקום שיש לך חיי קהילה כלבבך, שרותי , חינוך ובריאות כהלכתם, בטחון אישי, משפחתי, חברתי ותעסוקתי, מגוון מקומות קניות ובילוי במהלך היום ובערב וכו'. בכך נמדד כיום השוני הגדול בין המרכז לבין הפריפריה, ברוב המקרים.
לסיכום, בדומה לסרטו המיתולוגי של אורסון וולס, דומה שמקבלי ההחלטות ממשיכים במירוץ אחר ה"רוזבאד" הנכסף, זאת שעה שתחת אפם קיימים מגוון פתרונות אחרים, גם ברמה הטקטית וגם האסטרטגית, שיהפכו את התכנון הלאומי העתידי מתכנון "חאפרי" של הצהרות חסרות כיסוי לשינוי אמיתי של המציאות, לטובת עתידה של מדינת ישראל.
*עמית דובקין הינו אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלים של משרד יחסי ציבור
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
