נדחתה תביעה של בעלי בניין בת"א, שביקשו לפנות חנות המופעלת על ידי דייר מוגן, בשל ביצוע תמ"א 38/1: "העבודות אינן מהוות שינוי ניכר"
ביצוע של פרויקט תמ"א 38/1 (חיזוק ועיבוי הבניין הבודד) אינו מהווה עילה לפינוי דייר מוגן. כך עולה מפסק דין של בית משפט השלום בבת ים, שדחה תביעה של בעלי בניין ברחוב בן יהודה בתל אביב לפנות דייר מוגן במסגרת ביצוע עבודות לחיזוק המבנה. השופט קבע כי עבודות לחיזוק המבנה אינן מהוות עילה לפינוי, זאת בניגוד לעבודות של הריסה ובנייה מחדש המהוות עילה שכזו.
התביעה הוגשה נגד דייר, המפעיל ביחידה המוגנת חנות תכשיטים, ונגד החברה שבאמצעותה הוא מפעיל את העסק שלו. את זכות הדיירות המוגנת ירש הנתבע מהוריו. לפני כארבע וחצי שנים קיבלו בעלי הבניין היתר בניה לביצוע עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38.
לטענת התובעים הם זכאים לפנות את הנתבע מהבניין מכוח שתי עילות פינוי: האחת – הפרתו של ההסכם על ידי הנתבעים, בכך שהנתבע העביר את זכויותיו בחנות לחברה שבבעלותו, היא הנתבעת השנייה, בניגוד להוראות הסכם השכירות. לפיכך, טוענים התובעים כי הם זכאים לפנות את הנתבעים ללא כל פיצוי. השנייה היא כי לאור שינוי הבניין ותיקונו היסודי הם זכאים לפנות את הנתבעים מהבניין בהתאם להוראת חוק הגנת הדייר.
לטענת התובעים מגמת הפסיקה מזה שנים רבות היא לפרש בצמצום את הוראות חוק הגנת הדייר, באופן המקטין ככל שניתן את הפגיעה בבעלי הדירות, ויש לבכר את זכותו של בעל הנכס לשנותו על פני זכותו של הדייר המוגן להישאר בנכס.
הדייר טוען, מנגד, כי לתובעים אין עילה לפנותו. בנוגע לטענה כי הפר את הסכם השכירות בכך שהעביר את הזכויות בחנות לחברה שבבעלותו, אמר הדייר כי הוא עושה שימוש בחברה לצורך הנהלת החשבונות של העסק, מבלי להעביר לה את הזכויות בנכס. עוד טען הדייר כי עבודות הבניה המתוכננות על ידי התובעים אינן דורשות את פינויו מהחנות ואין בהן שינוי משמעותי בחנות.
השופט אודי הקר דחה, כאמור, את התביעה, וקבע כי אין עילה לפינוי הדייר. השופט קבע כי אין בהסכם השכירות המוגנת סעיף הקובע כי העברת הזכויות בחנות הינה הפרה יסודית. עוד קבע השופט כי החנות מופעלת באמצעות החברה 25 שנים, מבלי שהבעלים הקודמים של הבניין וגם לא הבעלים הנוכחיים הלינו על כך.
בנוגע לעילת הפינוי בגלל העבודות, השופט ציין כי לצורך העמדתה של עילת פינוי, לפי חוק הגנת הדייר, על בעל הבית לטעון במפורש ולהוכיח את קיומם של התנאים המצטברים הבאים: המושכר או הבניין שבו נמצא המושכר עומדים להריסה; במקום הנכס שנהרס יוקם בניין אחר או שהמושכר ישונה שינוי ניכר או שיבוצעו בו תיקונים יסודיים. בהתייחסו לבניין שבלב המחלוקת, קבע השופט כי: "בענייננו התובעים לא הרסו את הבניין ובנו תחתיו מבנה חדש, אלא ערכו שיפוץ לבניין והוסיפו לו תוספות. התובעים הציגו היתר בניה שמתיר להם לבצע עבודות אלו".
השופט קבע עוד כי על בסיס העדויות, "לא מצאתי כי עבודות אלה מהוות שינוי ניכר בחנות או תיקון יסודי בחנות. גם אם יש בעבודות המבוצעות על ידי התובעים משום שינוי ניכר בבניין כולו, הרי שהשפעתן על החנות היא מועטת מאד, אם בכלל, ובחנות עצמה לא צפוי לחול שינוי ניכר בשל העבודות. על כן אין בכך להקים זכות לפינוי הנתבעים מכוח סעיף זה".
השופט הבהיר כי התובעים לא הוכיחו שהעבודות שבכוונתם לבצע ושמבוצעות על ידם כיום, מצדיקות את פינויו של הנתבע מהחנות, למעט למשך תקופת העבודות הנדרשות בחנות עצמה.
השופט, כאמור, דחה את התביעה והטיל על התובעים הוצאות בסך 5,000 שקל.
בידקו מי הם הטובים ביותר בהתחדשות העירונית בישראל
קורס מבוא להתחדשות עירונית – לפרטים ליחצו כאן
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
