מהמעלית שעברה בדירתה ועד איחור במסירת פרויקט תמ"א 38 – השופט זעם ואף פסק: "מגיע לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש"
המעלית עברה דרך הדירה, ויזמית תמ"א 38 תפצה את הדיירת במעל 300,000 שקל. בית המשפט קיבל תביעה של תושבת בת ים שהגישה תביעה נגד החברה שביצעה עבודות תמ"א 38/1 בבניין מגוריה, בעקבות איחור במסירת הדירה, הקטנת שטח הדירה לטובת העברת פיר מעלית וחניה נחותה בחניון רובוטי – וזאת לצד עוגמת נפש ותשלום הוצאות ושכר טרחה.
התובעת רכשה את הדירה בשנת 2017, לאחר שהחלו ההליכים לקידום הפרויקט בבניין. היא תביעה בטענה להפרה של הסכם תמ"א 38/1 נגד היזמית שמבצעת עבודה בבניין, הנמצא ברחוב בר יהודה בבת ים. התובעת הגישה במקור תביעה בסך של 923,588 שקל, בטענה לשורה של ליקויים, ביניהם כי לאחר תחילת העבודות התברר לה כי בכוונת היזמית לבצע עבודות להקמת מעלית הבניין שתעבור בתוך דירתה, דבר המנוגד לטענתה להסכם התמ"א.
עוד טוענת התובעת כי התגלה לה שהנתבעת מלינה בדירה את עובדיה; כי העבודות שבוצעו בדירה על ידי הנתבעת אינן תואמות את התחייבויותיה על פי החוזה וכי התגלו בדירה ליקויים רבים ואי התאמות שהביאו לירידת שוויה של הדירה. עוד טענה התובעת כי היזמית בנתה עוד 5 דירות בניגוד להסכם התמ"א.
היזמית, מצדה, טענה כי מדובר במקרה של חוסר תום הלב של דייר סרבן שמנצל את כוחו ומעמדו לטובתו האישית על חשבון דיירי הפרויקט האחרים ועל חשבון היזם. היזמית טענה כי לא נגרמו כל נזקים לתובעת. התובעת היא שגורמת נזקים רבים לנתבעת וליתר בעלי הזכויות בפרויקט. עוד טענה הנתבעת כי התובעת נכנסה בנעליהם של בעלי הדירה הקודמים גם בעניין הסיכום שהיה להם עם היזמית בנוגע למעלית, למרפסת ולחנייה, ולכן התובעת מנועה מלטעון כנגד הסכם התמ"א וככל שיש לה טענות עליה להפנותן לבעלים הקודמים.
במהלך הדיון עתרה התובעת לפיצוי בסך של 43,200 שקל כדמי שכירות ראויים לתקופה שמחודש יוני 2021 (עת מסרה את הדירה לנתבעת) ועד מאי 2022 (מועד הגשת התביעה), לפי חישוב של 3,600 שקל לחודש. כמו כן, עתרה התובעת לצו עשה המחייב את המשך התשלום בסך של 3,600 שקל לחודש החל מיוני 2022 ועד למועד קבלת הדירה.
התובעת טענה שהובטח לה שהעבודות בדירה ימשכו חודש אחד בלבד וכי עבור חודש זה תקבל התובעת מהנתבעת תשלום בסך של 2,000 שקל, אך הנתבעת חרגה מפרק הזמן הזה. השופט בית משפט השלום, גד מינא, שדן בתביעה, קבע כי, בהתייחסו להסכם שלפיו תשלם היזמית 2,000 שקל לתקופה של חודש: "ברור שהיתה הסכמה כזו שהנתבעת הפרה. ההסכמה התייחסה לחודש אחד אך משחרגה הנתבעת מאותו חודש, ממילא הסכמה זו אינה מחייבת את התובעת".
השופט מתח ביקורת על היזמית, וציין כי "הנתבעת ניסתה, בחוסר תום לב יש לומר, להטיל את האחריות לעיכובים על התובעת. כך למשל, נטען שהתובעת מנעה את כניסת פועלי הנתבעת לדירה וכן נטען שהתובעת אחראית לצו הפסקת עבודות מינהלי שניתן לנתבעת בשנת 2023. הוכח שאין שחר לטענות הנתבעת".
השופט קבע, איפוא, על בסיס ההערכה כי שכר דירה מוערך ב-3,600 שקל, כי היזמית תפצה את בעלת הדירה ב-127,000 שקל עבור העיכוב, וכן קבע כי תשלם 3,600 שקל בחודש עד למסירת הדירה בפועל.
התובעת טענה עוד כי היזמית השתמשה בדירה לצרכיה ושיכנה בה פועלים, תוך שימוש במים וחשמל בדירה. השופט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי של 2,379 שקל עבור השימוש במים וחשמל, וכי היזמית תמשיך לשאת בתשלומים אלה עד למסירת הדירה. מנגד, השופט דחה תביעה בגין נזקים לדירה, אך הוציא צו שמורה ליזמית לבצע תיקונים בדירה לפני מסירתה.
נושא נוסף שבגינו הגישה בעלת הדירה תביעה בסך 52,500 שקל בגין גריעת שטח של 2.5 מ"ר מדירתה, לצורך העברת פיר מעלית. הנתבעת, מצדה, טענה כי הגיעה להסכמה עם בעלי הדירה הקודמים, שחתמו על תשריט שבו מסומן שטח המעלית בתוך הדירה.
השופט דחה עמדה זו: "אני סבור שעצם ההסכמה למיקום המעלית, אינה מחליפה את החובה של הנתבעת, בהתאם להסכם התמ"א, לפצות את בעלי הדירות על גריעת שטח מדירתם. במילים אחרות, אינני סבור שדי בחתימה על התשריט בדבר אישור עקרוני למיקום המעלית כדי להוות ויתור על פיצוי שנקבע בהסכם התמ"א".
בעלת הדירה הקודמת העידה כי בגין גריעת שטח הדירה סוכם עימם שיקבלו תוספת של 2.5 מ"ר במרפסת. השופט קבע כי בפועל המרפסת שמופיעה בהיתר הבנייה איננה אותה מרפסת שהובטחה לבעלת הדירה הקודמת, מכיוון שבפועל מדובר במרפסת קטנה יותר. השופט הוסיף עוד כי מבחינה מסחרית שטח של מרפסת אינו שווה ערך לשטח עיקרי בדירה. השופט קיבל את תביעת בעלת הדירה, והורה ליזמית לפצות אותה ב-52,500 שקל בגין גריעת השטח לטובת המעלית.
תביעה נוספת, בסך 57,000 שקל, שהגישה בעלת הדירה התמקדה בחניה שאותה היא קיבלה במסגרת העבודות. לתובעת הייתה חניה צמודה לדירתה, ועל פי הסכם התמ"א זכותה לא תיפגע והיא זכאית לקבל חניה. בפועל, היזמית סיפקה חניה רובוטית, ולטענת התובעת מדובר בחניה נחותה בהשוואה לחניה רגילה. השופט קבע כי בהסכם התמ"א לא הוסכם על חניה רובוטית, אלא חניה רגילה.
הנתבעת, מצדה, טענה כי סיפקה חניה חלופית כפי שהתחייבה. לטענתה, היא לא הייתה מחויבת לספק חניה שאינה רובוטית או חניה זהה לחניה הקודמת. היזמית דחתה את טענת התובעת לפי חניה רובוטית נחותה מחניה רגילה.
השופט קיבל את טענת התובעת. הוא קבע כי חוות דעת מומחה מטעם התובעת הוכיחה כי החניה הרובוטית נחותה ביחס לחניה רגילה. עוד נקבע כי חניה רובוטית אינה מהווה חניה חלופית לחניה שהיתה לתובעת, בהיותה חניה נחותה יותר וכי מהסכם התמ"א ברור שלא סוכם על חניה רובוטית. השופט קיבל את עמדת התובעת כי הנזק שנגרם לה עומד על 57,000 שקל.
במקביל, השופט דחה תביעות נוספות שהגישה הדיירת, ביניהן בגלל הקטנת שטח המרפסת. עם זאת, הוא קבע לה עוגמת נפש על סך 10,000 שקל, וציין כי "מגיע לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש, בין היתר, נוכח הימשכות בלתי סבירה של הפרויקט, הניסיון חסר הבסיס להטיל את האשמה על התובעת והשימוש בדירתה שלא כדין לצורכי הנתבעת".
כאמור, בסך הכל תשלם הנתבעת 127,500 שקל על האיחור במסירת הדירה, ועוד 3,600 שקל לכל חודש איחור, 2,379 שקל בגין שימוש במים וחשמל, 52,500 שקל בגלל גריעת שטח לטובת מעלית, 57,000 שקל בגלל החניון הרובוטי. בסך הכל, 239,379 שקל (לא כולל תשלומים עתידיים), 10,000 שקל עוגמת נפש, 8,000 שקל הוצאות ו-60,000 שקל שכר טרחת עורך דין. ובסך הכל, 317,379 שקל.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
