הדיון שערך בית המשפט העליון בערעור עסק באופן תקדימי בתקנה חדשה, שמתירה הצגת מסמכים חדשים בערעור
תושב חולון שהשתלט על המרתף המשותף של בניין המגורים שלו והקים בו יחידת דיור – פונה בצו בית המשפט, לאחר שנקבע כי אין לו זכות על הנכס. השבוע דחה בית המשפט העליון את ערעורו של הדייר, למרות ניסיונו להציג מסמכים חדשים שלדבריו מוכיחים את זכותו על השטח. הדיון שנערך בערעור עסק באופן תקדימי בתקנה חדשה בתקנות סדר הדין האזרחי, שמתירות הצגת מסמכים חדשים בערעור, אך בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה זה התנאים המאפשרים את הצגת המסמכים החדשים.
המאבק המשפטי בין הדייר לשכניו החל בשנת 2022, כאשר נציגות הבית המשותף והדיירים הגישו לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לסילוק ידו אותו דייר מקומת המרתף בבניין, הנחשבת לרכוש משותף. לטענת הנציגות והדיירים, אותו דייר השתלט שלא כדין על קומת המרתף, הרשומה כרכוש משותף השייך לכל בעלי הדירות, התקין בה תשתיות והקים בה יחידת דיור. כל זאת מבלי שהתקבל כל היתר לשימוש במקרקעין למגורים.
מנגד, אותו דייר טען בדיון כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין על אף שאיננו רשום ככזה. לטענתו, זכויות השימוש בקומת המרתף נמכרו בשנת 1974 על ידי כל בעלי הדירות בבניין לקבלן בתמורה להשלמת עבודות בנייה ושיפוץ בבניין, במסגרת חוזה מכר שנערך בכתב. לדבריו, על אף שהסכמות אלה לא הושלמו ברישום, מכר הקבלן בשנת 1980 לצד שלישי את זכויות השימוש שרכש לפי החוזה, ובשנת 2020 מכר אותו צד שלישי את הזכויות האלה לדייר שנתבע.
השופטת כרמלה האפט קיבלה את תביעת הדיירים, וקבעה כי לשכן אין כל זכות במקרקעין, ומשכך עליו לסלק ידו מקומת המרתף ולהשיבה לבעלי הדירות. בית המשפט קבע, בהתאם לעמדת המשיבים, כי החוזה שנערך בין בעלי הדירות ובין הקבלן בשנת 1974 נזנח על ידי הצדדים לאחר זמן מה, וכי לא הוכח כי הוסכם בין הקבלן ובין הדיירים שזכויות השימוש שהוקנו לקבלן לפי החוזה ניתנות להעברה לצד שלישי.
הדייר הנתבע לא השלים עם פסק הדין, וערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וטען בין השאר כי העובדה שהרישום של קומת המרתף כיחידה נפרדת לא הושלם, איננה מעידה על ויתור על זכויות השימוש בקומת המרתף שהוקנו לקבלן על פי החוזה. במקביל, הוא ביקש להציג מסמכים חדשים, שלטענתו מלמדים על כך שדיירי הבניין ידעו על השימוש שביצע במרתף, והסכימו לכך. הוא ביסס את בקשתו על תקנה 144 לסדר הדין האזרחי, אשר אושרה ב-2018, ומתירה באופן חריג לצרף מסמכים חדשים בערכאת ערעור, במקרה שבו לא ניתן היה להגיש את המסמך לערכאה הראשונה, או כדי למנוע עיוות דין.
הוא טען עוד כי תקנה 144 לתקנות החדשות שינתה את הדרישות שיש לעמוד בהן על מנת לצרף ראיות חדשות בערעור. לדבריו, על פי התקנה החדשה, על בית המשפט להתיר את צירוף הראיה כאשר היא עשויה להשפיע על תוצאות הערעור והיא דרושה על מנת למנוע עיוות דין; וזאת אף אם בעל הדין המבקש לצרף ראיות אינו מצביע על הסבר לכך שהוא נמנע מהצגתן בפני הערכאה הדיונית.
דיירי הבניין התנגדו להצגת המסמכים החדשים, בטענה כי מסמכים אלה היו בידי הדייר הנתבע עוד טרם הגשת התביעה העיקרית, אך הוא לא הצביע על הסבר לכך שלא הגיש אותם בפני הערכאה הראשונה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו לצרף את המסמכים החדשים. בפסק הדין נקבע כי הימנעות מכוונת מהגשת ראיה רלוונטית בערכאה הדיונית, כשבעל הדין מבקש להגישה לערכאת הערעור ללא מתן הסבר למחדלו – עשויה להוות שימוש לרעה בהליכי משפט. בהתאם, נפסק כי היה על הדייר הנתבע לנמק מדוע לא הגיש את הראיה לערכאה הדיונית יחד עם מלוא המסכת הראייתית, ומשלא עשה כן – בקשתו נדחית.
כעת הדיון הגיע לבית המשפט העליון, שאליו הגיש הדייר הפולש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. למרות שערעור שני הוא הליך חריג, השופטת רות רונן אישרה את הבקשה לערער – אך מנגד, דחתה את הערעור. הסיבה להחלטתה היא כי מדובר בסוגיה שטרם הוכרעה – והיא השאלה האם בהתאם לתקנה 144, רשאי צד להליך אזרחי לצרף בשלב הערעור ראיות שעשויות להשפיע על תוצאות הערעור ולמנוע עיוות דין, מבלי לתת כל הסבר לסיבה בגינה לא הוגשה הראיה בפני הערכאה הראשונה (הערכאה המבררת).
השופטת רונן קבעה כי במקרה שבו אדם המנהל הליכים משפטיים יוכל להציג מסמכים חדשים בערעור, ללא נימוק מדוע לא הציג אותם בערכאה הראשונה, עלולה לפגוע בהליכים המשפטיים. השופטת קבעה כי מדיניות שכזו עשוי לתמרץ בעלי דין לפעול באופן אסטרטגי, ולברור מלכתחילה את ראיותיהם שלא בתום לב – בהתבסס על הידיעה כי זכות הערעור תקנה להם הזדמנות נוספת לנקוט באסטרטגיה חלופית ולהציג תמונה ראייתית שונה בפני ערכאת הערעור. "כתוצאה מכך עלול ההליך בערכאה המבררת להפוך במקרים מסוימים למעין חזרה גנרלית, שאחריה ניתנת הזדמנות נוספת לבעל הדין שהפסיד וערער לטוות מחדש את פרשת הראיות – וזאת אין לאפשר", נקבע.
מנגד, הוסיפה השופטת, הותרת הנטל על המבקש לצרף ראיה להסביר מדוע לא הוגשה הראייה לערכאה הדיונית, תוך הימנעות מקבלת הראיה בהעדר כל הסבר כזה, תמנע מהצדדים מלהשתמש לרעה בזכויותיהם הדיוניות, תשמר את מערך התמריצים של הצדדים בקשר לסדר הבאת הראיות, ותעודד אותם להתנהלות דיונית יעילה.
בהתייחסה לערעורו של הדייר שפלש למרתף, השופטת דחתה את טענתן שלפיה תקנה 144 אינה דורשת הסבר מדוע לא הוצגו המסמכים בערכאה הראשונה. "אין חולק כי למבקש הייתה אפשרות מעשית להגיש את המסמכים לבית משפט השלום", קבעה השופטת. "לטענת המבקש המדובר בראייה שאם לא תצורף עלול להיגרם עיוות דין. זאת מאחר שלטענתו, מהמסמכים נובעת מסקנה בדבר הסכמה של המשיבים למגוריו במרתף. ועל כן מדובר ב'ראיה הסותרת סתירה חזיתית ומוחלטת את עילת תביעתם של המשיבים'".
עם זאת, השופטת ציינה כי: "המבקש (הדייר הנתבע-ז.ג) לא ציין כל טעם מבורר לכך שראיה זו – שעל משקלה ומרכזיותה הוא מכביר במילים – לא הובאה בפני הערכאה הדיונית. מסמך זה לא הוזכר בהליך – לא בכתב ההגנה שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב ואף לא לאורך פרשת ההוכחות". משכך, השופטת רונן קבעה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שדחה את הבקשה לצרף מסמכים חדשים.
השופט יצחק עמית הצטרף לעמדתה של השופטת רונן, והוסיף: "הציבור הוא צד סמוי לדיון בהיבט זה שיש להתחשב במשאב הציבורי שהוא משאבי השיפוט, התרת הרסן בקבלת ראיות חדשות בשלב הערעור, פוגעת באינטרס הציבורי".
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
