בית משפט קיבל תביעה שהגישו בעלי דירה בחיפה נגד קרוביו של דייר מוגן שהלך לעולמו: "הוליכו שולל את הבעלים"
עבר לגור לדירה שבה התגורר אביו המנוח כדייר מוגן – וישלם לבעליה 118,000 שקל כדמי שכירות, ועוד 20,000 שקל הוצאות, כך עולה מפסק דין של בית משפט השלום בחיפה, שהוציא צו פינוי לבני המשפחה, והורה להם לשלם דמי שכירות לבעלי הדירה.
בשנת 1980 נחתם בין אביהם של התובעים – בעליה של דירה ברחוב נורדאו בחיפה, לבין הבעל והאב של הנתבעים, חוזה שכירות מוגנת, שעל פי הוא יתגורר בדירה כדייר מוגן. מהתביעה שהגישו ילדיו של בעלי הדירה עולה כי הדייר המוגן הלך לעולמו בשנת 2012. לאחר פטירתו, אשתו עזבה את הדירה ובנם עבר לגור במקומה. השניים הסתירו את העובדה הזו מבעלי הדירה, שבינתיים הלך לעולמו, ומילדיו וסאת במטרה להוסיף ולהחזיק בדירה תמורת תשלום דמי שכירות מוגנים בסכום של כ-100 שקל בחודש. בעקבות זאת, הגישו בעלי הדירה תביעה לקבלת דמי שכירות ראויים ותביעה לפינוי קרוביו של הדייר המוגן.
הנתבעים – אשתו ובנו של הדייר המוגן, הכחישו טענות אלה, וטענו כי האישה מעולם לא נטשה את הדירה, אלא עברה באופן זמני להתגורר אצל בתה מפאת מצבה הבריאותי, וכי הבן התגורר עם הוריו עוד כשהיה אביו בין החיים.
השופטת רויטל באום קבעה בפסק הדין כי החליטה לקבל את התביעה. מפסק הדין עולה כי רק אבי המשפחה היה חתום על הסכם השכירות. במהלך הדיון טען בא כוחם של הנתבעים כי "החברה הערבית היא חברה שמרנית ומקובל שרק הבעל חותם על מסמכים", אך השופטת קבעה כי היה מקום להוכיח את הטענה הזאת בראיות. למרות זאת, בהתאם לחוק, לאחר מותו של אבי המשפחה, הפכה אשתו לדיירת מוגנת בדירה.
עם זאת, מפסק הדין עולה כי שנים ספורות לאחר מות הבעל, עזבה אשתו את הדירה ועברה להתגורר עם בתה. לטענת הנתבעת, מפאת מצבה הרפואי היא נאלצה להתגורר "בתקופה האחרונה" בבית בתה. היא מסרה את הדברים בתצהיר בחודש ספטמבר 2022, וצירפה מסמכים רפואיים משנת 2015, לפני יותר משמונה שנים. "לא יכול להיות חולק, כי תקופה של שמונה שנים איננה זמנית, ומדובר בנטישה של הדירה מצידה של הנתבעת, ומעבר מגורים לבית של בתה", קבעה השופטת. "גם אם הנתבעת עברה לגור בדירת ביתה לפני חמש או שש שנים, כטענתה בעדותה לפניי, מדובר בתקופה משמעותית ביותר, שלא ניתן לומר עליה כי היא 'זמנית', ואשר יש בה כדי להעיד על נטישת הדירה בידי הנתבעת".
השופטת מתחה ביקורת על הנתבעת, וקבעה כי: "נראה כי היא 'אוהבת' את הדירה מאחר ושילמה עליה כסף". השופטת ציטטה מעדות של הנתבעת, שבה אמרה כי היא אוהבת את הדירה כי שילמה עליה 500,000 לירות. "איזכור התשלום, מבלי שהנושא עלה, ולו ברמז בשאלות ביהמ"ש, מלמד כי מה שמניע את הנתבעים הוא הכסף, ולא בהכרח האמת", נכתב.
מנגד, בהתייחסה לתובעים, ציינה השופטת כי "המניע של התובעים להגשת תביעה זו אינו בצע כסף, אלא תחושת עלבון ובגידה שחשו לאחר שגילו כי הנתבעים הוליכו אותם שולל במשך מספר שנים".
על רקע זה, קבעה השופטת כי הנתבעת נטשה את הדירה, ועל כן איבדה את זכותה להיות דיירת מוגנת בה. "משנטשה הנתבעת את הדירה, והיא אינה מחזיקה בה עוד, יש מקום להורות על פינויה ועל איסור חזרתה לדירה". עם זאת השופטת קבעה כי אין מקום לחייבה בתשלום דמי שכירות ראויים עבור דירה שהיא לא גרה בה עוד.
בכל הנוגע לנתבע, בנו של הדייר המוגן, השופטת קבעה כי מהראיות שהובאו לפניה עלה כי הוא עבר לגור בדירה רק לאחר שאביו הפך לעולמו. על פי החוק, זכות של דייר מוגן עובר לבני משפחה שהתגוררו עם הדייר המוגן לפחות חצי שנה לפני מותו. השופטת הסתמכה על עדויות שכנים בבניין, שהעידו כי עד למותו של הדייר המוגן, הוא התגורר בדירה עם רעייתו. רק אחרי מותו של הדייר המוגן, השכנים העידו כי ראו את בנו.
"אני קובעת כי הנתבע לא הוכיח שהתגורר עם אביו שישה חודשים לפני פטירתו, אלא כי הוכח לפניי שהנתבע עבר לגור בדירה לאחר פטירתו של אביו, באופן שאינו מקנה לו זכויות של 'דייר ממשיך' אחרי שאמו, הנתבעת, חדלה מלהחזיק בדירה", קבעה השופטת.
מכיוון שכך, השופטת קבעה כי על הבן לשלם דמי שכירות ראויים לבעלי הדירה. על פי חוות דעת שמאית, דמי השכירות הראויים עבור הדירה הם 2,300 שקל לחודש. בהיעדר ראיות ברורות מתי הבן החל להתגורר בדירה, השופטת קבעה כי הוא ישלם דמי שכירות החל משנת 2020 – ובסך הכל, 54 חודשים. מדובר ב-124,000 שקל, שמהם הופחתו דמי השכירות המוגנים, ובסך הכל הוא ישלם 118,000 שקל.
השופטת הוציאה צו פינוי לנתבעים, וכן הטילה עליהם הוצאות משפט בסך 20,000 שקל.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
