מאבק ממושך ופתלתל על קרקע חקלאית, שייעודה שונה לדרכים, הסתיים השבוע, לאחר שהעליון דחה את ערעור העירייה על הפיצויים
עיריית גני תקווה תשלם 2.9 מיליון שקל לבעלי קרקע חקלאית שייעודה שונה לדרכים, בנוסף להצמדה, ריבית והוצאות משפט. בית המשפט המחוזי דחה עתירה של העירייה נגד החלטת ועדת הערר המחוזית, וקבע כי "פסיקת ריבית והצמדה עושה צדק עם הבעלים". השבוע דחה בית המשפט העליון בקשה של העירייה לערער על פסיקת בית המשפט המחוזי: "לא נגרם לוועדה המקומית עיוות דין". בכך, למעשה, הסתיים מאבק שנמשך מעל 20 שנה בין בעלי הקרקע לעירייה.
הצדדים להליך המשפטי הממושך הם בעלי קרקע בתחומי העיר, ומנגד הוועדה המקומית. בשנת 2002 אושרה תכנית שייעדה חלק מהמקרקעין לדרכים. במסגרת הליכי אישור התוכנית הפוגעת הובטח לבעלים כי זכויותיהם בשטח שיועד להפקעה לדרך ישוחזרו במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה שהייתה בהליכי תכנון, ואולם במסגרת הליכי האישור הסופיים החליטה הוועדה המחוזית לא לאשר את הקצאת הזכויות למערערים בגין השטח שיועד לדרך.
בעקבות זאת יצאו בעלי הקרקע למאבק משפטי נגד החלטת הוועדה. העתירות שהגישו נגד ההחלטה נדחו, אך מנגד נקבע כי תינתן להם ארכה להגיש תביעת פיצויים בגין ירידת ערך על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. בשנת 2016 הגישו הבעלים תביעה ראשונה לוועדה המקומית, נתמכים בחוות דעת שמאית שהעריכה את ירידת הערך למקרקעין ב-8.5 מיליון שקל.
לאחר שהוועדה המקומית לא החליטה בנושא, הם הגישו ערר לוועדת הערר המחוזית במחוז מרכז. בשנת 2018 הפנתה ועדת הערר את תביעת הבעלים לשמאי מייעץ. בחוות דעתו הוא העריך את הפגיעה במקרקעין ב-5.1 מיליון שקל. שני הצדדים הגישו ערר על חוות הדעת, ובשנת 2020 התקבלה פסיקה תקדימית בבית המשפט העליון, בנוגע להגשות תביעה על בסיס סעיף 197 (פס"ד דלי דליה), שקבעה קריטריונים להגשת תביעה שכזו.
בעקבות הפסיקה נערכה שומה מייעצת מתוקנת, שהעריכה את ירידת הערך ב-2.9 מיליון שקל. ועדת הערר אימצה את חוות הדעת השמאית, בצירוף ריבית והצמדה ופסקה לטובת הבעלים הוצאות משפט בשיעור 15 אחוז מסכום הפיצוי.
על רקע זה הגישה הוועדה המקומית עתירה לבית המשפט המחוזי בלוד נגד החלטת ועדת הערר להטיל עליה תשלום הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט. לטענתה, החלטת הוועדה הייתה נגועה בחוסר סבירות וחוסר הגינות. העירייה טענה עוד כי לא עיכבה את היא לא עיכבה את הפיצויים, אלא הבעלים הם אלה שנטלו על עצמם סיכון מחושב, שבצדו סיכוי לקבלת תמורה גבוהה יותר באמצעות שיחזור הזכויות. עוד טענה העירייה כי הבעלים זכו רק בשליש מסכום תביעתם המקורית, ולכן לא היה מקום להטיל עליהם הוצאות משפט. הבעלים, מצדם, עתרו נגד גובה הפיצויים.
השופט עבאס עאסי דחה את העתירות. "קביעותיה המנומקות של ועדת הערר בעניין ההשפעה של תכניות המתאר הארציות והמחוזיות, לרבות התכנית המחוזית, הן קביעות מקצועיות; מדובר בהכרעה מנומקת ומפורטת שהגיונה בצידה; וודאי אין מדובר בקביעה הנגועה בחוסר סבירות קיצוני, המצדיק את התערבות בית המשפט של הערעור", נקבע בפסק הדין.
גם את הטענה בנוגע להחלטה להטיל הצמדה וריבית על הוועדה המקומית דחה השופט: "גם בעניין זה החלטת ועדת הערר סבירה, ואינה מצדיקה התערבות בית המשפט של הערעור. אין חולק כי הוועדה המקומית לא שילמה את הפיצוי לבעלים, אלא לאחר מתן פסק דינה של ועדת הערר; במשך כל התקופה החל מהמועד הקובע ועד למועד התשלום, הוועדה המקומית למעשה החזיקה בכספי הפיצויים שהיו אמורים להיות משולמים לבעלים, אשר היו יכולים להשקיעם בכל דרך מניבה, בעוד שהוועדה נהנית מכספים אלה בעצמה. מכאן, שפסיקת ריבית והצמדה בנסיבות העניין עושה צדק עם הבעלים ואינה גורעת מזכויות הוועדה המקומית".
השופט, כאמור, דחה את כל העתירות. העירייה לא אמרה נואש, והגישה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון. השבוע דחתה השופטת דפנה ברק ארז את הבקשה: "לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעורר שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינים של הצדדים", קבעה השופטת, והוסיפה: "חרף ניסיונה של הוועדה המקומית לשוות כסות עקרונית לבקשתה, אני סבורה כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי נטועה היטב בנסיבותיו של המקרה דנן. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם לוועדה המקומית עיוות דין".
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
