דמיינו לכם עיר שלמה שתוכננה על ידי נשים

בינינו, בתור מתכננת ערים ובעלת משרד שמאות מקרקעין המעורב יומם וליל בייצוג דיירים וקידום פרויקטים, תראו לי בעולם עיר שכל כולה תוכננה על ידי אישה. ובכן, כל הערים  על פני כדור הארץ, גדולות כקטנות, תוכננו על ידי גברים ולמען גברים,  החל מפאריז הניאו קלאסית של הברון האוסמן במחצית מאה ה-19 וכלה בתל אביב של פטריק גדס בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

לא שהייתה כאן, חלילה, קונספירציה גברית לתעדף גברים על פני נשים. חלילה וחס. אלא מאי, התוצאה המובהקת בכל הערים הינה התאמת הפונקציות העירוניות לצרכי המגדר הגברי והעדר התחשבות בצרכי הנשים.

קצת קשה להאמין, אולם עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת, לא הייתה כלל מודעות לנושא זה, גם לא אצל הפמיניסטיות המובהקות ביותר. באותן השנים הוציאה עירית וינה שאלון רוטיני לתושבי "מחוז 9", אחד הרובעים היותר נחשבים בבירה האוסטרית, בו נשאלו התושבים אילו שרותי תחבורה, מוסדות ציבור, קניות וכיו"ב תשתיות, היו רוצים לשדרג ולשפר.

לא פחות מאשר ממצאי המשאל הפתיעו את הסוקרים, הדהימה אותם החלוקה הדיכוטומית שהייתה בין גברים לנשים: רוב רובם של הגברים שהשתתפו בו, ענו בלקוניות ובאופן כללי ביותר על כל השאלות, כמעט כלל ללא התייחסות לצרכים האישיים שלהם ולא ידעו לפרט בדיוק מה היו רוצים לשנות ולשדרג.

רוב רובן של הנשים, לעומת זאת, ענו בפרטי פרטים וגילו הבנה ויידע בכל מה שקשור, לדוגמא, לרוחב רצוי של מדרכות, העדר ממשק נוח בין אוטובוסים לתחנות רכבת, העדר תאורה ברחובות חשוכים, מחסור בשרותים ציבוריים זמינים, זמן הליכה/נסיעה מהבית לגן הילדים, בית הספר, וכנ"ל מהבית למקום העבודה או לסופרמרקט הקרוב.

"מקרה וינה" היווה ללא ספק אבן דרך משמעותית בשינוי דרמטי בהתייחסות לצרכי נשים בתכנון עירוני. עירית וינה הייתה חלוצה עולמית בשינוי מהיסוד של דפוסים עירוניים שהיו מקובלים מקדמת דנא, ופעלה בעשורים שלאחר מכן נמרצות להרחיב מדרכות, להחליף מדרגות למפלסי ירידה מתונים מהמדרכה אל הרחוב עבור האם ועגלת התינוקות, לשיפור הממשק בין תחנות האוטובוסים לתחנות הרכבת, להארת רחובות חשוכים, ליצירת מסלולי הליכה/אופניים נוחים בין שכונות המגורים לבין בתי הספר וגני הילדים ועוד.

פרט פיקנטי: אחת התוספות שהוחלט עליהן בוינה, ובהמשך בערי עולם נוספות, היה תוספת שירותים ציבוריים לנשים, זאת לאחר שבמקרים נמצא כי גבר שמתגורר בעיר נזקק לכחצי דקה ליום בממוצע שהות בשירותים ציבוריים, זאת לעומת דקה וחצי בממוצע אישה, כלומר הנשים נזקקות בממוצע פי שלושה יותר לשירותים ציבוריים. 

פריצת דרך נוספת הייתה בכינוס הנשים העולמי שהיה ב-1995 שם נוצר לראשונה המושג המהפכני  gender mainstreaming  , כלומר הפיכת האג'נדה הנשית בתכנון ערים ל"מיינסטרים" מובן מאליו בכל תג ותג. לדוגמא, לראשונה נוצר הקונספט של ביזור מרכזי תעסוקה עירוניים במיקומים שונים בתוך הערים הגדולות, זאת על מנת שיתאפשר ליותר ויותר נשים לעבוד במיקומים קרובים יחסית למקום מגוריהם ולא לבזבז שעות ארוכות מידי יום בפקקי תנועה ו/או בהחלפת שניים-שלושה אמצעי תחבורה ציבוריים.

במהלך השנים שחלפו מאז קודמו מחקרים שעסקו בצרכים השונים של הנשים לעומת הגברים. לדוגמא, בשונה מרוב הגברים שעובדים חמישה ימים בשבוע, לעיתים שישה, במקום עבודה ספציפי ונוסעים מהבית לעבודה וחזרה, חלק גדול מהנשים עובדים שלושה-ארבעה ימים בשבוע, לעיתים קרובות חמש-שש שעות ליום, וביתר השעות מתוזזות לבתי הספר, גן הילדים, סופרמרקט, קופת חולים וכו', כלומר נושא ההנגשה הנוחה אצלן ממקום למקום בתוך העיר מחייב את תכלול כל הצרכים שלהן.

מדינת ישראל מבחינה זו אינה שונה מיתר מדינות העולם, כולל מדינות המערב המפותחות. 

כל 79 ערי ישראל, גדולות, בינוניות כקטנות, תוכננו מהמסד ועד לטפחות בידי גברים ועל כן אותם פערים שאיפיינו את ערי העולם, צצו גם אצלנו. במהלך העשורים האחרונים נעשים מאמצים ראויים לציון לתקן את המעוות, ובמיוחד הקפדה על מדרכות רחבות, צירים להולכי רגל ואופניים, הנגשה משופרת לאמצעי תחבורה ציבוריים ועוד, אולם עדיין ניתן הרבה לשפר, דוגמת הארת רחובות חשוכים במקומות רבים, הוספת שירותים ציבוריים ועוד.

אני ומשרדי רואים את עצמנו כמחויבים לאג'נדה המקצועית, החברתית והמגדרית, וכאשה אני שמחה ומודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי לחזק את האג'נדה הנשית ועושה ככל יכולתי על מנת שתבוא לידי ביטוי אם זה כשמאית מקרקעין או כמי שמתנדבת בעמותת "רוח נשית" לקידום נשים בישראל. 

*כותבת המאמר, דליה עסיס, היא שמאית מקרקעין, מתכננת ערים ומרצה באוניברסיטת בר-אילן

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

תגיות: