אילוסטרציה // depositphotos

חברה יזמית תשלם 150,000 שקל לבעל דירה בפרויקט תמ"א 38, שלא יצא לפועל

בית המשפט קיבל תביעה שהגיש בעל דירה בבניין שאמור היה לעבור פרויקט תמ"א 38, וקבע כי החברה היזמית "עדי יעדים", תשלם לו סכום של 150,000 שקלים עבור פעילותו לקידום הפרויקט, שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל

רונן דמארי 06.11.2019

המדובר על פרויקט ברחוב עזרא קורין בתל אביב אותו קידמה החברה היזמית "עדי יעדים בע"מ". אחד מבעלי הדירות בבניין הוא יזם בתחום הנדל"ן המתמחה בתחום הפרויקטים שעם תחילת המגעים בין הצדדים סוכם כי יפעל לטובת קידום הפרויקט תמורת תשלום.

החברה התקשרה עמו בהסכם בחודש דצמבר 2010 בו נאמר כי הוא יפעל לקידומו של הפרויקט ובתמורה יקבל סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ "עם חתימת אחרון הדיירים הנדרש על הסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 עם החברה".

עוד סוכם, כי לאחר קבלת היתר בניה מאושר לביצוע הפרויקט כדין הכולל אישור לבניית 2 קומות וחדרי יציאה על הגג, יקבל בעל הדירה סכום נוסף של 70,000 שקלים בתוספת מע"מ.

בחודש יולי 2012 נכרת בין הצדדים הסכם נוסף ובו צוין כי לאור הקשיים בהם נתקלת החברה להשגת ההיתר, החברה תשלם לבעל הדירה סכום נוסף של מאה אלף שקלים בתוספת מע"מ עם קבלת היתר הבנייה. 

לאחר שההיתר התקבל והפרויקט יצא לפועל, בעל הדירה, שנשכר לטובת קידום הפרויקט בבניין מגוריו, פנה לחברה היזמית בבקשה לקבל את הכספים שהובטחו לו ומשלא נענה פנה לערכאות משפטיות.

בתביעה שהגיש הוא טען כי הוא ביצע את ההתחייבויות שנטל על עצמו, והתקיימו התנאים לקבלת מלוא התשלום המגיע לו מאת הנתבעת, אולם בסופו של דבר הוא קיבל מהחברה היזמית סכום של מאה אלף שקלים בלבד בתוספת מע"מ, והחברה נותרה חייבת לו סכום של 149,324 שקלים כולל מע"מ בהתאם להסכמות בין הצדדים.

החברה היזמית הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בו טענה בין היתר כי התובע היה מצוי בניגוד אינטרסים כתוצאה מכך שמצד אחד הוא היה המתווך ומקדם הפרויקט מטעמה, כיזמית, ומצד שני הוא עצמו בעל דירה וצד להסכם לביצוע הפרויקט, וככזה דרש מהנתבעת תנאים גם לטובת עצמו. כתוצאה מכך מצד אחד, התחייב התובע כלפי הנתבעת להשיג היתר בנייה מאושר תוך פתרון בעיות בעיריית תל אביב ואל מול בעלי הדירות, ומצד שני, מנע התובע מהנתבעת את השגת ההיתר כנציג בעלי הדירות בפרויקט שרצו שינוי בתוכניות הבנייה נשוא ההסכם שנחתם בשנת 2010.

החברה טענה כי: "ניגוד האינטרסים האמור הביא את התובע לתעתע בנתבעת ולסחוט ממנה כספים, באיום שכנציג בעלי הדירות, יביא לסיכול הפרויקט. התובע דרש מהנתבעת כספים לפתרון בעיות וגם ייצר את הבעיות, ולאחרונה אף שלח את בנו, לשכנע את הנתבעת למכור את הפרויקט, כנגד הוצאותיה בלבד".

באשר להסכמתה לשלם לתובע סכום נוסף, הסבירה החברה כי חששה מכך שהתובע יגרום לקשיים וכי היא עלולה לאבד את הפרויקט, ולכן נאלצה להתחייב כלפי התובע לתוספת שכר בסך של 100,000 ₪ עבור המשך עבודתו, כאשר מועד התשלום הוא לאחר קבלת היתר בנייה מאושר ופתרון כל הסוגיות במסגרת הוצאת היתר הבנייה לרבות דרכי גישה.

עוד טענה החברה כי עם קבלת שובר התשלום להיתר בנייה, וסמוך למועד קבלתו, בתחילת שנת 2015, הודיע התובע לנתבעת כי הפרויקט לא יקודם אלא אם תשתנה התוכנית, כך שתהיה כניסה לממ"דים דרך המסדרון או לחילופין מיקום הממ"דים ישתנה. הנתבעת חששה שעלול להיות מצב שהיא תשלם אגרות היתר בנייה בסך של כ- 1,500,000 ₪ אך תהיה חשופה לצווי מניעה מצד בעלי הדירות. לטענתה, חרף הסכם חתום מטעם בעלי הדירות, כאשר ישנה התנגדות מטעמם לתוכנית הבנייה, יזם לא ימשיך בפרויקט עד להסרת ההתנגדות. 

החברה ציינה כי ניסתה להגיע להבנות עם בעלי הדירות אולם אלו, בניצוחו של התובע, פנו אל הוועדה המקומית שלא תאשר להם ארכה, ביקשו לבטל את ההסכם ולהחזיר את ייפויי הכוח: "בשורה התחתונה, אין בידי הנתבעת היתר בנייה, ולפיכך לא קמה עילת תביעה, אלא לאחר קבלת היתר בנייה מאושר. היות שבעלי הדירות בפרויקט ביטלו את ההסכם ואין היתר בנייה מאושר, למעשה לא השיג התובע את המטרה שלשמה נשכר ועבורה שולמו לו הכספים. התובע פעל כנגד הנתבעת, אשר שילמה לו עבור שהתחייב לעשות עבורה, ולפיכך היא עותרת להשבת התשלום ששילמה לו".

השופטת הבכירה בבית משפט השלום בתל אביב, רונית פינצ'וק-אלט החליטה לקבל את התביעה ונימקה בפסק הדין: "אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה ההסכם השני נכרת בשלל חשש שלה שהתובע יחבל בהמשך ההתקשרות בין בעלי הדירות לנתבעת לביצוע הפרויקט, ואני מקבלת את גרסת התובע כי רבו הפעולות שהיה עליו לבצע לשם קבלת היתר בנייה, ודווקא משום שהנתבעת הייתה מרוצה מפועלו, היא הסכימה להוסיף על שכרו. מעיון בתכתובות שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת, וכן מהעדויות שלפניי, כולל אלו של העדים מטעם הנתבעת, עולה תמיכה בגרסת התובע. מחומר ראיות זה עולה כי בשלבים מאוחרים, ולמרות ההסכם שבינה לבין בעלי הדירות, ביקשה הנתבעת לשנות את תמהיל הדירות, דהיינו לשנות את ההסכם שבינה לבין בעלי הדירות, תוך שינוי התנאים המסחריים לטובתה. כל זה בזמן שהיא כבר הייתה אמורה לשלם את האגרות ולהתחיל בביצוע הבנייה. גם על התקופה שבה יהיה עליה להשלים את הבנייה, ניהלה הנתבעת בשלב זה מו"מ מחודש. בשלב זה, למעשה, בעלי הדירות מוחזקים כבני ערובה בהסכם עם הנתבעת, אשר איננה מקדמת את ביצוע ההסכם, ובעלי הדירות נותרים בבניין בן כ- 40 שנה, ללא התקדמות בביצוע הפרויקט, עד כי ייכנעו לדרישות החדשות של הנתבעת. הנתבעת אף הודתה כי כך היא נוהגת בכל הפרויקטים שהיא מבצעת. רק לאחר שבעלי הדירות הודיעו לעירייה על התנגדותם להארכת התקופה לתשלום אגרות היתר בנייה, והודיעו לנתבעת על ביטול ההסכם וייפויי הכוח, רק אז הודיעה הנתבעת כי היא נכונה לבצע את תוכנית הבנייה לפי ההיתר. לא יכול להיות חולק כי מדובר בהסכמה שניתנה מאוחר מידי, ואשר לא הייתה בה עוד כל רלוונטיות".

סוף דבר השופטת קבעה כי התובע מילא אחר התחייבותו בהתאם להסכמים שבינו לבין הנתבעת, וכי בהתאם לתנאים שבהסכמים שבינו לבין הנתבעת, הוא זכאי ליתרת השכר שהוסכמה בין הצדדים. היא הוסיפה כי ממילא, לא מצאה דבר בטענות הנתבעת, ואין כל יסוד לתביעתה להשבת השכר (החלקי) ששילמה לתובע.

החברה היזמית תשלם לתובע סכום של 149,324 ₪. 

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת.

התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נגד התובע נדחתה והחברה תשלם לתובע בגין כך סכום של כ -22,000 שקלים בגין הוצאות משפט.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות