עו"ד יובל גלאון // צילום: יח"צ
עו"ד יובל גלאון // צילום: יח"צ

בית המשפט העליון מבטל את מכירת חניון כיכר אתרים ליזמים פרטיים

בית המשפט העליון קבע: "הסכם הפשרה שגיבשו העירייה והיזם היה מנוגד לדין. על רשות מקומית המבקשת למכור את המקרקעין שבבעלותה חלה חובת עריכת מכרז"

כרמלה קופר 03.08.2020

בית המשפט העליון פסק כי מכירת חניון כיכר אתרים לקבוצת JTLV בתמורה ל-150 מיליון שקלים – תבוטל. בכך, דחה בית המשפט העליון את ערעורה של עיריית תל-אביב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחודש ינואר 2018.

במסגרת פסק דינו, אישר בית המשפט העליון את פסיקת ביהמ"ש המחוזי, לפיה בהחלטת המועצה אשר אישרה את המכירה לחברה היזמית JTLV נפלו פגמים מהותיים וכן כי על העירייה הייתה מוטלת חובת קיום מכרז בהליך כזה. לפי בית המשפט העליון: "הסכם הפשרה שגיבשו העירייה והיזם במקרה הנדון מנוגד לדין, ועל כן דין הערעור להידחות… חובת עריכת מכרז חלה על רשות מקומית המבקשת למכור את המקרקעין שבבעלותה, וזאת על מנת להגן על האינטרס הציבורי ולהפעיל מנגנון ביקורת מפני מעשים בלתי תקינים בנכסי ציבור". 

כזכור, בחודש יולי 2017, אישרה מועצת העיר את מכירת חניון כיכר אתרים, בו היא מחזיקה ב-73% לקבוצת JTLV שבשליטת היזמים הפרטיים, עמיר בירם ויעקב שלום פישר, המחזיקים ב-27%, בתמורה ל-150 מיליון שקלים. זאת, לאחר שנים של מחלוקות בנוגע להפעלת החניון ותחזוקתו בין עיריית תל-אביב לשותפתה לשעבר בחניון: חברת מרינה.

זמן קצר לאחר החלטת המועצה הגיש תושב תל-אביב בעל מקרקעין סמוכים, עתירה מנהלית כנגד ההחלטה בה ביקש מבית המשפט המחוזי לבטל את ההחלטה. במרכז עתירתו, אשר הוגשה על ידי עו"ד יובל גלאון, ממשרד שביט בר און גלאון צין ויתקון ושות', נטען כי בהחלטה נפלו פגמים מהותיים שכן בפני חבריה לא הוצגו מלוא העובדות ביחס לעסקה, וכן כי על העירייה הייתה מוטלת חובת קיום מכרז בהליך כזה.

השופטת רחל ברקאי שדנה בעתירה קיבלה את הטענות וקבעה בחודש ינואר 2018 כי: "עיון בפרוטוקול הדיון של מועצת העירייה ובדברי ההסבר שחולקו לחברי המועצה מעורר ספק רב באשר להיקף ההסבר הנדרש שניתן לחברי המליאה בכל הנוגע לסוגיה המשפטית העומדת לדיון". השופטת מתחה ביקורת על העירייה ואמרה כי "לא נתקיים כל דיון באשר לאפשרויות חלופיות שיכולות למקסם את התועלת או את שקיפות הליכי המכר, על דרך של אפשרות קיומה של התמחרות תחת פיקוח בית המשפט", נכתב. "לאור כל אלה, לא נותר לי אלא לקבל את העתירה ולקבוע כי החלטת מועצת העירייה התקבלה על בסיס נתונים חסרים ועל פניו מתקיים חשש כי נגועה ההחלטה בחוסר סבירות המצדיק ביטולה", קבעה השופטת.

על החלטה זו הגישה עיריית תל-אביב ערעור. בערעורה, טענה, בין היתר, כי ההחלטה למכור את חלקה בחניון הייתה חוקית וכי מי שהורה על המכירה היה למעשה בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבשנת 2015, דן בבקשת פירוק השותפות שבין עיריית תל אביב לחברת מרינה (המחזיקה הקודמת בחלקים מן החניון). באותה עת, נקבע במסגרת גישור כי העירייה תמכור את חלקה בתמורה ל-150 מיליון ₪ על בסיס הערכת שמאי. ולגישתה – כך עשתה. עוד טענה העירייה כי ההחלטה לבטל את המכירה מתעלמת מהאינטרס הציבורי עליו נלחמה העירייה עם מכירת הזכויות לידיים פרטיות, שתוביל לקידום ושיקום מצב החניון.

המתנגדים להחלטה טענו כי המכירה בוצעה בניגוד לחוק המקרקעין וכי היה על העירייה לצאת להליך מכרז פומבי. במסגרת ההליך בעליון, ביקש בית המשפט העליון מהיועמ"ש, אביחי מנדלבליט להגיש את עמדתו בנושא. בעמדה זו, שהוגשה במרץ 2019, צידד היועמ"ש בעמדת המתנגדים וקבע כי עסקת המכירה של חניון כיכר אתרים אכן הייתה מחויבת במכרז. לפי חוות הדעת, עליה חתם עו"ד יונתן ברמן, סגן בכיר במחלקת הבג"צים בפרקליטות, "כאשר רשות ציבורית שותפה בנכס מקרקעין, הסכמתה לפירוק השיתוף הכרוך בהעברת זכויות במקרקעין לאחר כפופה לכל חובותיה שבדין, ובכלל זאת דיני המכרזים. בהתאם לכך, היא מחויבת בעריכת מכרז פומבי, ככל שאין בנסיבות העניין תחולה לאחד הפטורים הרלוונטיים הקבועים בדין", נכתב בחוות הדעת. כלומר, על פי עמדתו של מנדלבליט, רק במקרים בהם הסכם פירוק השיתוף במקרקעין נכפה על הרשות הציבורית בצו בית משפט, אין חובה לקיים הליך מכרזי.

כאמור, אמש (2.8) דחה בית המשפט העליון את ערעור העירייה. שופט בית המשפט העליון ניל הנדל קבע כי: "אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה דין החלטת מועצת העירייה להתבטל. בתמצית, דעתי היא כי העירייה חייבת לפעול לפי פקודת העיריות ודיני המכרזים עת מוכרת היא את זכויותיה במקרקעין על פי שיקול דעתה, ובכלל זאת גם הסכם פשרה במסגרת הליך משפטי". לפסק דינו הצטרפו השופטים יעל וילנר וג'ורג' קרא.

השופטת וילנר אף הוסיפה בפסיקתה כי: "הסכם הפשרה שגיבשו העירייה והיזם במקרה הנדון מנוגד לדין, ועל כן דין הערעור להידחות… חובת עריכת מכרז חלה על רשות מקומית המבקשת למכור את המקרקעין שבבעלותה, וזאת על מנת להגן על האינטרס הציבורי ולהפעיל מנגנון ביקורת מפני מעשים בלתי תקינים בנכסי ציבור… משכך, במקרים בהם מבקשת הרשות המקומית לפרק שיתוף באמצעות הסכם בינה לבין שותפיה, היא כפופה לחובות החלות עליה מכוח החוק, ובהן החובה לערוך מכרז. 

לדברי עו"ד יובל גלאון אשר ייצג את העותר אשר הביא לביטול המכירה: "החלטתו של בית המשפט העליון משובצת קביעות מהותיות אודות חשיבותם של דיני המכרזים בהגנה על האינטרס הציבורי – במיוחד בהליכים שבהם נמסרים לידי גורמים פרטיים נכסים בעלי אופי ציבורי מובהק. ההחלטה מדגישה כי על רשויות מקומיות לבכר את האינטרס הציבורי, הבא לידי ביטוי במיטבו בדיני המכרזים, בבואן לסחור במקרקעין שבבעלותן, גם כאשר הן רואות לנגד עיניהן דחיפות עזה בהשלמת הליכי מכירה לגופים פרטיים. ובמילותיו של ביהמ"ש העליון: "דיני המכרזים נועדו לשמור על השוויון. פניהם כלפי צדדים שלישיים שאינם בהכרח מזוהים… המכרז נועד לבחון את הדבר, גם בהיבט של האינטרס הציבורי. אינטרס זה מוכן להקריב את התוצאה המהירה והקיימת שאליה הגיעו הרשות והגורם הנוסף ולאפשר את בחינתה. המכרז מחייב את הרשות לאפשר לצדדים נוספים להתחרות על הזכות לרכוש את הנכס. כאמור, הצידוק לכך הוא שמירה על שוויון ועל טוהר ההליך, בעוד שאין לשלול את היתרון הכלכלי שעשוי לקום כתוצאה מפתיחת שורות המציעים". 

באשר לטענת עיריית ת"א כי הסכם הפשרה איין את הצורך בקיומו של מכרז פומבי, מדגיש עו"ד גלאון: "פסק דינו של בית המשפט העליון קובע, ובצדק, כי רשות מקומית החותמת על הסכם פשרה, אינה פטורה בכך מעריכת מכרז וכי הסכם הפשרה אינו מהווה חלופה לקיומו של מכרז פומבי כקבוע בחוק. ובמילותיו: 'אין דין הסכם פשרה שהוגש לאישור בית המשפט, כדין הכרעה שיפוטית תוך מתן הדעת על מכלול הנסיבות. בעוד שהאחרונה שמה את הדגש על שיקול דעתו של בית המשפט, הסכם הפשרה שם את הדגש על שיקול דעתם של הצדדים. כאמור, שיקול דעת זה אינו מגשים את תכליות דיני המכרזים".

 

בחן את עצמך: האם אתם בקיאים בתחום ההתחדשות העירונית

לקבלת עדכונים וחדשות בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות