בית המשפט דחה עתירה של בעלי דירות בירושלים, שביקשו לספח לשטח הבניין חלקת אדמה שהופקעה בשנת 1958 על ידי מהנדס העיריה, לצורך קבלת היתר לפרויקט תמ"א 38
בית המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) דחה לאחרונה עתירה שהגישו 11 מתוך 12 בעלי הדירות בבניין מגורים ברחוב מרכוס בירושלים ובמסגרתה הם מבקשים כי בית המשפט יורה לעיריית ירושלים להעביר אליהם את זכויותיה בחלקה בשכונת טלביה. למעשה, העותרים מבקשים כי העירייה תעביר אליהם את הבעלות בזכויות ברצועת אדמה בשטח של כ-60 מ"ר הצמודה לבניין המגורים ורשומה כחלקה 8.
בשנת 1958 אישר מהנדס העיריה הפקעת השטח לצורך הרחבת הדרך
המשיבות לעתירה הן עיריית ירושלים ובעלת הדירה הנוספת בבניין, שלא הצטרפה לעתירה.
לטענת העותרים, שעליה המשיבות לא חלקו, בדיקה היסטורית של רישומי המקרקעין האמורים מלמדת כי בשנת 1958 אישר מהנדס העיר את בקשתה של חברת "חלקה 20 בגוש 30022 בע"מ", לקבלת היתר בנייה, בתנאי שחלקה 8 תועבר על שם העירייה, זאת לשם הרחבת הדרך הסמוכה לבניין. לטענתם, העירייה לא עשתה שימוש בחלקה 8 לשם הרחבת דרך ובשנת 1989 אישרה תכנית שמספרה 3137, שעל פיה מיועדת חלקה 8 למגורים. העותרים טוענים, כמי שירשו את זכויותיה של החברה האמורה, כי מן הדין להשיב להם את הזכויות בחלקה 8, זאת בהתאם לסעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שעניינם שינוי ייעוד במקרקעין שהופקעו.
הם מציינים כי הם מבקשים זאת על מנת שיעשו בחלקה שימוש לצורך קבלת היתר בנייה על פי תכנית שבכוונתם להגיש בהתאם לתמ"א 38.
העיריה: חלה התיישנות על מועד שינוי הייעוד
מנגד טענו המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות, זאת משלא הוכח כי זכויותיה של החברה האמורה בחלקה 8 הועברו כדין לעותרים. לטענתה לעותרים אין כל זיקה לבעלים ההיסטוריים של המקרקעין, ובכלל זה לחברה או לבעליה ומנהלה – קבלן אשר רכש את המקרקעין לצורך הקמת בית המגורים האמור, וכי די בכך כדי לדחות את עתירתם.
בנוסף טוענות עיריית ירושלים כי דין העתירה להידחות גם בשל התיישנות ושיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי שבגינו נגרם נזק ראייתי חמור, שהרי עילת התביעה קמה לפני כ-60 שנה, ולכל הפחות ביום 15.10.1989 – מועד שינוי הייעוד של חלקה 8 – למעלה מתקופת ההתיישנות בת 25 השנה, שנקבעה בעניין תובענה במקרקעין מוסדרים.
העירייה מציינת כי העברת החלקה המדוברת עוגנה בלשכת רישום מקרקעין, וכי רישום החלקה מהווה ראייה חותכת לתוכנו: "אין ולו ראשית ראיה, המצדיקה לבחון את העברת החלקה לאור סעיפים 195 – 196 לחוק התכנון והבנייה. נסיבות העברת המקרקעין אל העיריה אינן ברורות, זאת בין היתר בשל חלוף הזמן הרב מאז התרחשה. לא נמצא ולו עד יחיד המסוגל לשפוך אור על האירוע, ואף התיעוד הקיים בעניין אינו מוכיח את שטוענים העותרים. לטענתן "מדובר לא פחות מאשר 'מסע דיג' תוך ניצול לרעה של העובדה שמדובר בנסיבות שאירעו לפני למעלה מחצי מאה".
לסיכום ציינה העירייה: "לצורך הבחנה בין העברה של מקרקעין לבין העברה כפויה במסווה של העברה רצונית יש לתת את הדעת לנסיבות שליוו את העברת המקרקעין לרשות, בין היתר תוך בחינת שאלת השבחת יתרת המקרקעין שנותרו בידי המעביר".
לאחר ששמע את טענות הצדדים, השופט אלי אברבאנל החליט לדחות את העתירה, וקבע בפסק הדין כי: "כאמור הזכויות בחלקה 8 רשומות על שמה של העירייה העותרים לא הציגו כל ראיה – עדות או תיעוד בכתב, שיש בה להוכיח כי חלקה 8 נלקחה מבעליה המקוריים של החלקה שעליה הוקם הבית המשותף שבו הם מתגוררים בכפייה, או כי מדובר בעסקה בלתי רצונית, שניתן לראות אותה כהפקעה המקימה את הזכות לפי סעיפים 195 ו- 196(א) לחוק התכנון והבנייה.
ראייה יחידה שהוצגה מטעמם הינה מכתב מיום 9.12.1958 ממהנדס העיר ירושלים אל מנהל החברה בזמנו שכותרתו: "שינויים בבנינך בטלביה גוש 22 חלקה 20", ובו מודיע מהנדס העיר כי הועדה המקומית והועדה המחוזית החליטו "לאשר את הבקשה". וכי לאישור זה נקבעו מספר תנאים ובהם: "יש להעביר ע"ש עירית ירושלים ללא תמורה רצועה קדמית של המגרש לשם הרחבת הדרך, וכמו כן רצועת המגרש ברוחב 1.5 מ' למעבר בגבול הצפוני של המגרש".
עוד נאמר בפסק הדין: "אין די במכתב האמור, שהקשרו ונסיבותיו לא הובהרו, כדי לקבוע ממצאים בדבר מהלך הדברים שקדם להעברת חלקה 8 לידי העירייה, ובוודאי שאין בו כדי לקבוע כי העברת חלקה 8 מקורה בהסדר כפוי.
צודקות המשיבות, כי המכתב האמור מתיישב דווקא עם האפשרות כי חלקה 8 הועברה לעירייה במסגרת הסדר מוסכם, שמנהל החברה בזמנו יזם, ובגדרו ניתנה תמורה ראויה לבעלי הזכויות בחלקה 8. ואולם לשם דחיית העתירה לא נדרש לקבוע ממצא כאמור.
זאת ועוד, העותרים לא הוכיחו כי הזכויות שהיו בעבר בידי חברת "חלקה 20 בגוש 30022 בע"מ" הועברו אליהם. העותרים לא הציגו את הסכמי המכר שבגדרם הועברו הזכויות במקרקעין מהחברה האמורה לרוכשי הדירות, ואין לקבוע בנסיבות המקרה, כי להעברת הזכויות בכל אחת מהדירות נלווית הסכמה מכללא גם להעברת הזכויות בחלקה 8 ככל שזכות כזו התגבשה בחלוף השנים לפי סעיפים 195, 196 לחוק התכנון והבנייה.
מהמקובץ עולה כי התשתית העובדתית והמשפטית שעל פיה הוגשה העתירה דלה. אין בידם של העותרים להרים את הנטל הרובץ עליהם להוכיח כי חלקה 8 הועברה לעירייה בעסקה בלתי רצונית – בדרך של הפקעה, או "צילה של הפקעה", וכי בשל שינוי הייעוד קמה להם זכות להשבת החלקה לרשותם".
סוף דבר – 11 העותרים ישלמו סכום של 6,000 שקלים לעיריית ירושלים ו -6,000 שקלים לבעלת הדירה שהתנגדה להליך עבור הוצאות המשפט.
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
