שופטי העליון וילנר ושטיין הכריעו: רצף המגורים הנדרש מדייר ממשיך הוא ארבע שנים בלבד

הזכות להכרה כדייר ממשיך בדיור הציבורי תינתן לבן משפחה במקרה שבו התגורר עם דייר זכאי במשך ארבע שנים רצופות, שהסתיימו עם מותו של הדייר הזכאי או עזיבתו לדיור סיעודי. כך קבע ברוב קולות בית המשפט העליון, שדן בערעור שהגישה חברת הדיור הציבורי פרזות, כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי המשיב לערער זכאי למעמד של דייר ממשיך. פסק הדין ניתן כנגד עמדת המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, והיועצת המשפטית לממשלה, שטענו כי המשיב אינו עומד בתנאי להכרה כדייר ממשיך.

הרקע לפסק הדין הוא תיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שהתקבל כחלק מחוק ההסדרים של שנת 2009, וביטל את זכאות קרובי המשפחה של דייר זכאי להכרה אוטומטית כדיירים ממשיכים.  התיקון לחוק שינה את המצב הקיים, שבו קרוב משפחתו (בן זוג, בן, נכד או הורה) של דייר זכאי לדיור הציבור יוגדר כדייר ממשיך אם התגורר עם הדייר הזכאי בדירה הציבורית שלוש שנים לפחות לפני פטירתו מעברו למוסד סיעודי. 

התיקון, שנכנס לתוקף ב-1 באוגוסט 2009, קובע בהוראת מעבר כי הזכאות להכרה כדייר ממשיך תחול על "מי שבעת כניסת התיקון לתוקף (1.8.09) התגורר בדירה הציבורית עם הדייר הזכאי שהוא קרוב משפחתו, במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי".

הוראת המעבר הזו, הפתוחה למספר פרשנויות, נמצאת בלב ההליך המשפטי, סביב זכאותו של המשיב לערעור לדיור ציבורי. המשיב התגורר עם אביו, הזכאי לדיור ציבורי, בדירה ציבורית של חברת פרזות בירושלים במשך 4 שנים ברציפות, עד המועד הקובע (שהוא מועד כנסית התיקון לתוקף), בהמשך עזב את הדירה, וחזר להתגורר עם אביו שלוש שנים נוספות, עד לצאתו לדיור סיעודי.

ועדה מיוחדת מטעם חברת פרזות טענה כי המשיב אינו זכאי להכרה כדייר ממשיך, מכיוון שהוא לא התגורר עם אביו ברציפות מפרק הזמן של המועד הקובע ועד לעזיבתו לדיור מוגן. ועדה עליונה במשרד השיכון והבינוי אימצה את קביעה זו. ההחלטה הזו הובילה למאבק משפטי ממושך של המשיב, שהחל בבית משפט השלום בירושלים, שקיבל את ערעור המשיב כנגד החלטה זו, ועבר לבית המשפט המחוזי שחזר וקבע כי המשיב זכאי לדיור ציבורי. על פסקי הדין הללו הגישה חברת פרזות ערעור לבית המשפט העליון. ערעור בהרכב של המשנה לנשיא נעם סולברג, השופטת יעל וילנר השופט אלכס שטיין דן בערעור, והחליט לדחות אותו ברוב קולותיהם של שטיין ו-וילנר, כנגד המשנה לנשיא סולברג. 

במהלך הדיונים, שלחה היועצת המשפטית לממשלה את עמדתה, שממנו עלה כי לצורך הכרה בזכאות של דייר ממשיך, נדרשת רציפות של מגורים מכניסת המועד הקובע ועד לפטירת הדייר הזכאי או יציאתו לדיור סיעודי, שנמשך 4 שנים לפחות.

השופט אלכס שטיין ציין בראשית פסק הדין הוראת המעבר מובילה לשלוש פרשנויות: פרשנות צרה, שבה זכאות הדייר הממשיך מוקנית רק לבן משפחה אשר התגורר עם הזכאי בדירה עד למועד פטירתו של הזכאי עברו למוסד סיעודי, במשך ארבע שנים רצופות לפחות שכוללות בתוכן את היום הקובע (1.8.2009, יום כניסת התיקון לתוקף). 

פרשנות רחבה, שבה הזכאות מוקנית לבן משפחה כאמור אשר התגורר בדירה עם הדייר הזכאי ביום הקובע, 1.8.2009, וכן במשך תקופה רצופה כלשהי שארכה ארבע שנים לפחות, ובתנאי שהתגוררו יחדיו בדירה במשך שלוש שנים רצופות לפני פטירתו של הזכאי או עזיבתו למוסד סיעודי.

הפרשנות השלישית קובעת כי זכאות הדייר הממשיך מוקנית גם לבן משפחה אשר התגורר בדירה עם הדייר הזכאי ביום הקובע, וכן במשך תקופה רצופה כלשהי בת ארבע שנים לפחות אשר הסתיימה במועד פטירתו של הדייר הזכאי או במועד העברתו למוסד סיעודי – גם אם היום הקובע אינו כלול בתקופה זו.

השופט שטיין החליט לאמץ את הפרשנות השלישית, שלפיה אין צורך ברצף של מגורים בין מועד הכניסה של התיקון לתוקף לבין פרק המגורים המשותף של 4 שנים, עד מות הדייר הזכאי או יציאתו לדיור סיעודי. השופט ציין כי "כל אחת מהפרשנויות שעומדות להכרעה היא פרשנות אפשרית וסבירה; לשונו של החוק אינה מכריעה לטובתה של אחת הפרשנויות הללו באופן מובהק, ומאפשרת כל אחת מהן", אך הסביר את החלטתו בכך שנוהל שפרסם משרד השיכון והבינוי שעניינו "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים", תומך בפרשנות השלישית. 

השופטת וילנר הצטרפה לעמדת השופט שטיין, וציינה כי "לשון הוראת המעבר ואופן פרשנותה על ידי המאסדר (משרד הבינוי והשיכון) כפי שזה משתקף בנוהל, מובילים למסקנה כי יש לאמץ את הפרשנות השלישית, שלפיה על מנת לבוא בגדר הוראת המעבר, נדרש כי הדייר הממשיך יתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך לפחות ארבע שנים רצופות, שמסתיימות במועד פטירת הזכאי או מעברו למוסד סיעודי".

בהתייחסה לחוות דעתה של היועצת המשפטית, כתבה וילנר כי "זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון הוראת המעבר, עם הוראות הנוהל ועם כללי ההסתמכות במשפט המינהלי".

מנגד, המשנה לנשיא סולברג קבע בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור, בין השאר נוכח המחסור בדירות דיור ציבורי. "בכל הנוגע לדיור ציבורי, אף השפעה על זכאות לדירות מעטות – היא עניין כבד משקל. כזכור, מדובר במשאב במחסור, עם רשימת ממתינים ארוכה", הוא כתב. "עבור אותם זכאים-ממתינים, שהכרעתנו היא שתקבע אם יקבלו דירת דיור ציבורי, אם לאו – המשמעויות כבירות; יכולות לשנות חיים, פשוטו כמשמעו. לפיכך, חשיבות ההכרעה – בעינה עומדת, וזאת בין אם מדובר בממתינים מעטים, בין אם ברבים. לא שכיחות המקרים הרלבנטיים היא שתכווין את ההכרעה בענייננו; גם אם נשפיע על מקרים מעטים – אין בכך הצדקה להעדפתם של דיירים ממשיכים על פני זכאים ממתינים".

עם זאת, כאמור, מדובר בדעת מיעוט. כעת התיק יחזור לבית משפט השלום שיכריע אם המשיב זכאי להכרה כדייר ממשיך.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן