האונייה בחיפה והדשן בהורמוז - כך עלול משבר גיאופוליטי להפוך למשבר מזון עולמי

באפריל 2026, לפי הטענה האוקראינית, נפרקה בנמל חיפה אוניית המטען הרוסית  ABINSK.  מבחוץ זו הייתה עוד אונייה: גוף פלדה, מנופים, שטרי מטען, חיטה. בעיני קייב היא הייתה חלק מסיפור רחב: "צי הצללים" הרוסי, רשת כלי שיט וחברות מסחר שנועדה לעקוף סנקציות, לטשטש בעלויות ולהזרים לשווקים סחורות רוסיות, או סחורות שמקורן בשטחים שבשליטת רוסיה.

ימים לאחר מכן הגיע לחופי ישראל מקרה נוסף, האונייה  Panormitis. אוקראינה ביקשה מישראל לתפוס את הספינה והמטען, לבדוק מסמכים, לקחת דגימות מהתבואה ולחקור את הצוות. ישראל טענה כי לא הועברו ראיות מספקות במסלול המשפטי הנדרש, ושר החוץ גדעון סער ביקר את מה שכינה "דיפלומטיית טוויטר". אך ההתפתחות החשובה הייתה אחרת: היבואן סירב לקבל את המטען, והאונייה עזבה בלי לפרוק. קייב הציגה זאת כניצחון משפטי ודיפלומטי, וכאיתות לשוק: תבואה אינה עוד סחורה אילמת; יש לה מקור, אחריות וסיכון סנקציות.

המחלוקת נראית כמו עימות נקודתי בין ירושלים לקייב. בפועל, היא מסמנת תופעה עמוקה: המזון הפך לנכס גיאופוליטי, ומסלול גרעין החיטה חשוב כמעט כמו מחירו. בחיפה התברר כמה קשה לדעת מאין באה החיטה. בהורמוז התברר כמה קשה להבטיח שתהיה חיטה בעתיד.

מיצר הורמוז, המעבר הצר שבין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי, מוכר כעורק מרכזי של שוק האנרגיה. דרכו עוברים בימים רגילים חלקים גדולים מסחר הנפט הימי, וכן כמויות משמעותיות של גז טבעי נוזלי, גז שקורר לנוזל כדי להובילו באוניות. אבל הורמוז הוא גם צוואר בקבוק לדשנים. מדינות המפרץ הן יצואניות גדולות של אוריאה, דשן חנקני מרכזי; של אמוניה, בסיס לייצור דשנים חנקניים; ושל גופרית, המשמשת לייצור דשני פוספט.

לכן שיבוש ממושך בהורמוז אינו רק בעיה של ספנות או דלק. הוא איום על שרשרת המזון. כאשר התנועה הימית נפגעת, הדשנים מתעכבים. כאשר מחירי הגז עולים, ייצור האמוניה והאוריאה מתייקר. כאשר הדשן מתייקר, החקלאי בוחר בין לשלם יותר, לדשן פחות, לשנות גידול או לוותר על חלק מהשטח. ההחלטות האלה אינן מופיעות מיד במדף הלחם. הן נרשמות בקרקע ובתוכנית הזריעה. חודשים אחר כך הן מתגלגלות ליבול קטן, למחירי מזון גבוהים וללחץ פוליטי במדינות הפגיעות.

כאן טמון ההבדל בין משבר אנרגיה למשבר מזון. נפט יקר מורגש מיד בתחנת הדלק. דשן יקר פועל לאט יותר, אך לעיתים בעוצמה גדולה יותר. במדינות עשירות הממשלה יכולה לסבסד, היבואנים לספוג חלק מהעלות, והצרכנים לשלם עוד כמה שקלים. במדינות עניות, שבהן חלק גדול מהכנסת המשפחה הולך למזון, אותה התייקרות עלולה להפוך לאי־ביטחון תזונתי.

ארגון המזון והחקלאות של האו"ם מזהיר ששיבוש ממושך בזרימת הדשנים עלול לפגוע בהחלטות הזריעה וביבולים של 2026 והלאה. ועידת האו"ם לסחר ולפיתוח הצביעה על צניחה בתנועת האוניות בהורמוז ועל עלייה בסיכונים למסחר, לאנרגיה ולתשומות חקלאיות. הבנק העולמי מעריך שמחירי הדשנים יעלו בחדות השנה, ותוכנית המזון העולמית מזהירה כי התמשכות המלחמה והזינוק במחירי האנרגיה והדשנים עלולים לדחוק עוד עשרות מיליוני בני אדם לרעב חריף.

הלקח מטריד. הביטחון התזונתי אינו מתחיל במאפייה, ואפילו לא בשדה. הוא מתחיל במסלול אונייה, במחיר הגז, בזמינות האמוניה, באכיפת סנקציות ובהבנה שמזון הוא תשתית אסטרטגית. האונייה בחיפה מזכירה שמלחמות מודרניות ממשיכות אל שטרי המטען. מיצר הורמוז מזכיר שהמלחמה הבאה על הלחם עלולה להתחיל הרבה לפני שהלחם חסר.

העולם אינו עומד בפני רעב מיידי. מלאים קיימים, שווקים מסתגלים, וחלק מהנתיבים יימצאו מחדש. אבל אם משבר הדשנים יימשך, המחיר האמיתי לא יופיע רק בדוחות הסחורות. הוא יופיע בשדות שידושנו פחות, ביבולים שיקטנו, ובמדינות שבהן עוד עלייה במחיר הלחם אינה נתון כלכלי, אלא סכנה חברתית.

הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן