הציבור בישראל מחפש תשובה לשאלה איפה גרים עכשיו, לכמה זמן, ובאיזה תנאים

המלחמה לא יצרה את משבר הדיור. היא פשוט חשפה אותו במלואו. היא חשפה עד כמה שוק הדיור שלנו נשען על פתרונות זמניים, על שוק שכירות מפוזר, ועל מדיניות שעדיין מדברת בעיקר בשפה של בעלות, בזמן שחלק גדל והולך מהציבור כבר חי בשכירות.

דו"ח הלמ"ס האחרון מראה עד כמה השינוי הזה עמוק. בשנת 2025 היו בישראל כ-892.4 אלף דירות בשכירות, 29.6% מכלל הדירות. ב-2013 השיעור הזה עמד על 24.3%. במקביל, שיעור הדירות בבעלות ירד מ-75.2% ל-69.8%. מספר הדירות בשכירות גדל באותן שנים בקצב שנתי ממוצע של 3.5%, כמעט כפול מקצב הגידול של כלל הדירות. אלה לא מספרים שוליים. זו תזוזה מבנית של השוק.

אצל צעירים התמונה חדה עוד יותר. בדירות שבהן המחזיקים הם עד גיל 34, 61.5% גרים בשכירות. זו כבר לא תקופת ביניים קצרה בדרך לדירה בבעלות. זו מציאות חיים של ציבור גדול, שמבקש לעצמו גמישות, אבל לא מוכן לוותר על יציבות.

ואת זה המלחמה רק חידדה. מאז 7 באוקטובר הציבור בישראל מחפש פחות סיסמאות ויותר ודאות. פחות חלומות רחוקים ויותר תשובה לשאלה איפה גרים עכשיו, לכמה זמן, ובאיזה תנאים. מי שחי בתקופה של פינוי, דחיית החלטות, שחיקה כלכלית ואי ודאות ביטחונית, לא מחפש הבטחה כללית. הוא מחפש חוזה ברור, מחיר צפוי, ותחושה שיש לו בית, גם אם הוא לא רשום על שמו בטאבו.

כאן בדיוק נכנסת השכירות לטווח ארוך. בעיניי, היא כבר מזמן לא ברירת מחדל. היא אלטרנטיבה אמיתית, וצריך להתייחס אליה כך. לא כפתרון למי שעדיין "לא הגיע" לרכישה, אלא כמוצר דיור מלא. כזה שמאפשר לאנשים לחיות בדירה איכותית, עם ודאות במחיר, עם אופק, ועם אפשרות להרגיש בבית בלי להתחייב למשכנתה של שלושים שנה.

אנחנו רואים את זה בשטח יום יום. הביקוש גבוה, התפוסות כמעט מלאות, וברבים מהפרויקטים יש גם רשימות המתנה. זה נכון אצלנו, וזה נכון גם אצל שחקנים נוספים בענף. הציבור נמצא כבר שם. המדיניות עדיין לא.

כי כשמסתכלים ביושר על הנתונים, רואים גם את הבעיה. 81.3% מהדירות בשכירות בישראל מושכרות על ידי אנשים פרטיים. רק 3.9% מושכרות על ידי חברות פרטיות. כלומר, רוב שוק השכירות עדיין בנוי על שוק פרטי מפוזר, שלא תמיד יודע לייצר יציבות, סטנדרט ושקיפות לאורך זמן. במקביל, מלאי הדיור הציבורי ממשיך להישחק. מאז 2013 נגרעו ממנו בממוצע 1.7% מהדירות בכל שנה. זה נתון מדאיג בכל תקופה. אחרי מלחמה, הוא צריך להדליק נורה אדומה.

המדינה עדיין לא לקחה על עצמה מהלך של שינוי אמיתי. אם כמעט שליש מהדירות בישראל כבר מצויות בשכירות, ואם אצל הדור הצעיר זו כבר דרך החיים המרכזית, אי אפשר להמשיך להתייחס לשוק הזה כאל שוליים של שוק הדיור. שכירות לטווח ארוך צריכה להפוך לחלק מהתשתית האזרחית של ישראל. לא נישה, לא פתרון זמני, ולא מוצר משלים.

המשמעות ברורה. צריך להגדיל היצע, לעודד שכירות מוסדית, לייצר ודאות רגולטורית, ולבנות שוק שמסוגל לתת לציבור יציבות אמיתית. לא כי זה נכון לענף, אלא כי זה נכון למשקי הבית. בשוק הדיור שאחרי המלחמה, הציבור צריך פחות הבטחות ויותר ביטחון.

פסח הוא זמן טוב להיזכר שחירות איננה רק זכות הקניין. חירות היא גם היכולת לגור בלי חרדה מתמדת, לתכנן קדימה, ולדעת שהבית שלך לא תלוי בכל טלטלה. זה הלקח שהמלחמה השאירה לנו. עכשיו הגיע הזמן שגם שוק הדיור יתחיל לפעול לפיו.

*הכותבת הינה רו"ח חיה קינד, מנכ"לית אבו פמילי ריט

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן