המשבר בשוק הדיור הוא רק מוגלה אבל הוא לא הגורם למחלה

תמונה: אדריכל הראל ניר // צילום סיון שחור

מאת: אדריכל הראל ניר, HNA  אדריכלים

דווקא בנקודת הזמן הנוכחית, אחרי הבחירות וניסיונות בלתי נלאים להקים ממשלה חדשה, כשמיליארדים רבים עומדים על המדוכה, הינה העת הנכונה לצאת מהתפיסה הפוליטית הצרה ולבוא ולבחון אסטרטגית היכן ממוקמת מדינת ישראל בנושאים התכנוניים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, תעסוקתיים ותחבורתיים. הבעייה שמוצפת כל העת, הן ציבורית והן במדיה. במיוחד הדיבורים הבלתי פוסקים בשנים האחרונות על העדר היצע דירות, הינם לדידי בבחינת לחפש את האור מתחת לפנס. העדר ההיצע והמשבר בשוק הדיור הינו אולי מוגלה, אבל בהחלט איננו הגורם לאותה מוגלה.

מבחינות רבות ישראל נמצאת כעת ב"זמן האדום" בנושאים התכנוניים הלאומיים. היא מצטופפת והולכת משנה לשנה, הן בשל העדר עתודות שטח והן ריבוי טבעי מהגבוהים בעולם, ומגיעה כבר היום לצפיפות של כ-900 נפשות לקמ"ר, במרחב שבין באר שבע לגליל, קרי המחצית הצפונית של המדינה. היא מתאפיינת בקיטוב הולך וגדל בין "מרכז עשיר" ל"פריפריה ענייה", היא מתאפיינת במערכת תחבורה ציבורית דקדנטית וקורסת והמגמה של התמרכזות הקהילה העיסקית ב"מדינת תל אביב" רק תלך ותתחזק בשנים הבאות.

על כן הבעייה המרכזית שעומדת לפנינו איננה התכנון האדריכלי של בניין זה או אחר, או שכונה זו או אחרת. גם הדילמה של "כן מחיר למשתכן", "לא מחיר למשתכן" וכנ"ל הסכמי הגג, מהווים סימפטום מבלבול התכנוני הקיים כיום. בלבול זה נובע בראש וראשונה מהעדר כלים שלובים תכנוניים, שילוב בניית דירות עם תעסוקה ותשתית תחבורה במקביל, זאת תוך שימת דגש על תחבורה ציבורית מודרנית ואפקטיבית.

אין שום סיבה, למשל, שנתכנן ונבנה רבבות יחידות דיור בנגב ובגליל, ובאזורים נוספים בפריפריה, אם לא תגיע לכל מקום ומקום רכבת מהירה, או לכל הפחות מערך אוטובוסים, קל, מודרני (BRT), כולל נתצ"ים בכל רחבי הארץ(ולא רק בחלק מהצירים במטרפולין דוגמת היום) שיאפשרו נסיעה קצרה, נעימה ומהירה מהבית בפריפריה לכל מקום עבודה, או כל מטרה אחרת, במרכז הארץ.

כמו כן, אם כבר סוללים את כביש חוצה ישראל בעלויות של מיליארדים, מדוע איש לא חשב, לדוגמא, לסלול לאורכו, ולאורך כבישי הרוחב המתוכננים לצאת ממנו, גם מסילות ברזל, ובכך להפוך אותו לא ל"פרה חולבת" של מיסוי על מכוניות ועל דלק, אלא גם, ובעיקר, כצינור חמצן שיחבר את האינפוזיה בין המרכז לבין הפריפריה?

בד בבד, הרעיון לבזר את מקומות התעסוקה גם לפריפריה אמנם עלה לא אחת בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה, ואף הוחלט על "אשכולות תעסוקה" הן בנגב והן בגליל ואזורים נוספים, אולם מדובר באשכולות קטנים, חלשים, מבוזרים בין עשרות רבות של רשויות חלשות בפריפריה, והסיכוי שיתרוממו אי פעם קלוש ביותר, אם בכלל.

על כן, המלצתי, ובמקביל לקידום מערכת היסעים המונית אפקטיבית בין הפריפריה לבין המרכז, יש מקום לתכנן מחדש את כל נושא התעסוקה מחוץ ל"מדינת תל אביב" ולשים במיוחד דגש לא רק על כמות התעסוקה המתוכננת, אלא בעיקר על האיכות, הגודל וההשלכות החיוביות שיהיו על משיכת אוכלוסיות חזקות מהמרכז לעבר הפריפריה.

וכעת אתייחס לנושא ההתחדשות העירונית בו אני מתמחה. מילים רבות נכתבו לאחרונה על נושא זה, כולל הצעות להגדלת תקציבים לתשתיות משלימות לעשרות עיריות ורשויות מקומיות ובכלל הגדלת נתח התחדשות העירונית מכלל שוק הדיור. כל זה נשמע טוב ויפה, אבל לא אפקטיבי כלל ועיקר במצב הנוכחי בו הממשלה מטילה לפתחן של הרשויות את קידום התמא 38 והפינוי בינוי, ונוצר כאוס ומדיניות שונה לחלוטין בין רשות לרשות ובמקרים רבים אף היפוך במדיניות כשמתחלף ראש עיר.

רק כניסת הדרג הממשלתי לעובי הקורה וגיבוש מדיניות כוללת שתמפה בדיוק היכן אפשר וכדאי לבצע התחדשות עירונית בכל הארץ (ולפי הערכות מתונות מדובר בכמיליון דירות ומיליוני מ"ר לעסקים!) וכמה בדיוק תקבל כל רשות ורשות ויצירת מנועי צמיחה לקידום נושא זה, יוכלו להפוך את ההתחדשות העירונית לשחקן מרכזי ודומיננטי בשוק הדיור בפרט, ובתכנון הלאומי בכלל.

כך או אחרת, אנחנו נמצאים כעת ב"זמן האדום" ואם חפצים אנו שמדינת ישראל לא תהפוך תוך שנים מעטות לפקק תנועה אחד ארוך, ערים שוממות בפריפריה שהפכו שלא בטובתן לפילים לבנים וקריסה טוטאלית של "מדינת תל אביב" שתתחרה בצפיפות של טוקיו, שנחאי ומקסיקו סיטי, שומה עלינו, כאדריכלים, להשמיע את קולנו ולהשפיע על פניה של ישראל, לא רק בתכנון בניינים ושכונות, אלא גם, ובעיקר, באיזה מקום אנחנו רוצים שילדינו יחיו.

לקבלת עדכונים וחדשות בוואטספ >>> לחצו כאן

בואו להגיב ולהשמיע את דעתכם. הצטרפו עכשיו לקבוצת הפייסבוק הפורום הישראלי להתחדשות עירונית >>> להצטרפות

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

תגיות: