הבעיה איננה רק כלכלית, היא גם פסיכולוגית. החלטות כאלה מייצרות תחושת אי ודאות וחוסר אמון במערכת // דעה
הוראת השעה שפרסם לאחרונה הפיקוח על הבנקים אשר מגבילה אפשרות לרכישת דירה בתשלום דחוי או באמצעות הלוואות בלון, אולי נולדה מתוך כוונה טובה של שמרנות פיננסית – אך בפועל היא עלולה לגרום לנזק רחב היקף, דווקא לאוכלוסיות הכי פגיעות בשוק הנדל”ן: זוגות צעירים ומשפרי דיור.
הכוונה למהלך זה היא ברורה: לצמצם סיכונים במערכת הבנקאית ולמנוע מהלכים ספקולטיביים בשוק הדיור. אבל כשאין תוכנית מגירה ואין מדיניות דיור מקיפה שתומכת בהחלטות כאלה – התוצאה היא שיתוק. מה שנראה כמו מהלך נקודתי בתחום הפיננסים, הופך בפועל למכשול של ממש בדרך של משפחות להגיע לדירה.
נכון להיום, רוב הזוגות הצעירים אינם מסוגלים לשלם במקביל הן דמי שכירות והן תשלומי משכנתא. מסלולים כמו 20/80 או הלוואות בלון לא נועדו לעקוף את המערכת – אלא לתת זמן נשימה ותכנון כלכלי מושכל. דווקא אלו שמבינים את מגבלותיהם הכלכליות משתמשים במסלולים הללו כדי לגשר בין ההווה לעתיד. ומה עם משפרי דיור? הם רוכשים דירה חדשה על הנייר שלוש שנים מראש, ובדרך כלל מוכרים את דירתם כשנה לפני מועד האכלוס. איך אפשר לדרוש מהם למכור עכשיו, כשאין להם מועד בטוח לכניסה לנכס?
הבעיה איננה רק כלכלית – היא גם פסיכולוגית. החלטות כאלה מייצרות תחושת אי ודאות וחוסר אמון במערכת. מי ייכנס להרפתקה של רכישת דירה אם אין לו גיבוי מימוני או יציבות רגולטורית? בשוק שגם ככה מצוי בקיפאון, במקום לייצב – אנחנו מקפיאים.
המטרה היא אולי הייתה לצנן את השוק – אך הדרך שבה נעשה הצעד הזה פוגעת דווקא באנשים העובדים, האחראים, אלו שמבקשים פשוט לבנות לעצמם עתיד. לא כל רוכש דירה הוא ספקולנט, לא כל הלוואה היא סיכון, ולא כל גמישות פיננסית היא פרצה שצריך לסגור.
ברור שיש צורך דחוף במדיניות כוללת, לא בפתרונות טקטיים. האחריות שלנו – כיזמים, רגולטורים וממשלה – היא לא לסגור את הדלת, אלא לבנות מסלול בטוח להגעה אליה.
אם באמת רוצים לייצב את שוק הדיור – אמורים לתכנן תוכנית לאומית אחת, אחראית, שמכירה בצרכים של כל השחקנים: הבנקים, היזמים, הרוכשים והמדינה. אחרת, נישאר עם הוראות שעה – אך בלי דירה ובלי מטרה.
*הכותב, ניר שמול, הינו מנכ”ל קבוצת שניר ומנכ"ל החברה לפיתוח והתחדשות עירונית
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
