עיריות ורשויות מקומיות שההבנה בנושאי הבטיחות מהן הלאה, שולחות לאתרי בנייה מפקחים שחלקם חסרי מיומנויות, מה שגם לא מקטין את תאונות העבודה באתרי הבניה וגם גורם שלא לצורך נזק אדיר לחברות הבנייה // דעה
אחת הטעויות הגדולות של מקבלי ההחלטות, כמו גם התפיסה התקשורתית את נושא הבטיחות באתרי בנייה, הינה ההתייחסות הכוללת לכלל התאונות, הפצועים ועשרות ההרוגים המתרחשות מידי שנה, כאל מקשה אחת גוללת.
בעייתי במיוחד נושא התאונות המתרחשות בפרויקטים של התחדשות עירונית והממוקמים ברוב רובם של המקרים בלב ליבה של אוכלוסייה צפופה ובאזורים ותיקים מובהקים.
עובדה זו הפכה את ערי ישראל בכלל ואת אלפי אתרי הבנייה בפרט, ל"שטח הפקר" שאותו הייתי משווה לשדה מוקשים בו כל פסיעה מיותרת תביא לתוצאות הרות אסון.
פרויקטים עירוניים אלה מבודלים מפרויקטים "רגילים" בשתי בעיות מרכזיות המאפיינות אותם ספציפית:
בעיה אחת, באופן סטטיסטי רמת הסיכון כאן גבוהה הרבה יותר. לעומת פרויקטים חדשים הנבנים בדרך כלל בשכונות חדשות ובאתרי בנייה "סטריליים" ומבודלים לחלוטין מאוכלוסייה ותיקה, כאן העובדה שהפרויקטים מקודמים באזורים ותיקים וצפופים לעילא ולעילא, מגדילה מראש את הסיכוי לתאונות, הן בקרב דיירים ותיקים בפרויקטים של תמ"א 38/1 הממשיכים להתגורר בבניין בעת העבודות, הן בקרב ילדים ובני נוער המשחקים למרגלות הבניין או "סתם" עוברי אורח אקראיים.
אדגיש גם כי בפרויקטים אלה, מראש, בגלל אופיים הייחודי והשונה מפרויקט רגיל, יש צורך מיוחד להקפיד קלה כחמורה על כל תקנות וחוקי הבטיחות, זאת משום שכל חריגה קלה שבקלות עלולה להפוך, חלילה, לאסון של ממש. במקרים רבים מדובר בחברות בנייה קטנות יחסית, חלקן הגדול אינו מנוסה כלל ועיקר בכל הקשור לנהלי הבטיחות, וגם העובדה שבלב הערים מקודמים מאות רבות של פרויקטים כאלה, מקשה מאוד על הפיקוח ותורמת לצערי סטטיסטית למספר התאונות ולעלייה בעקומת הנפגעים.
בעיה שנייה, שלטעמי הינה חמורה פי כמה וכמה אף יותר מקודמתה: כתוצאה מהעובדה שמרכזי הערים הצפופים הפכו ל"שטח הפקר" בכל מה שקשור לנושא הבטיחות וכתוצאה מכך שהגופים הממשלתיים הרלוונטיים, ובמיוחד משרד העבודה ומנהל הבטיחות, אותו גוף לכאורה אמור היה לפקח על הבטיחות ולמנוע תאונות, כתוצאה מכל אלה, חדרו לאותו שטח הפקר פקחים עירונים, חסר מיומנות לחלוטין בכל מה שקשור לפיקוח כהלכתו על נושא הבטיחות, אבל בלי כוח ושררה בלתי מוגבלים, מה שגרם במהלך השנה האחרונה במיוחד לתופעות אבסורדיות שמחד גיסא לא נאכפו תקנות בטיחות היכן שצריך, אולם מאידך גיסא ננקטו סנקציות בלתי סבירות כנגד חברות בנייה רבות על אי אילו חריגות טכניות חסרות משמעות, מה שגרם לסגירת אתרי בנייה שלא לצורך ולנזקים אדירים לאותן חברות.
לדוגמא, לא מכבר החליט מפקח בניה עירוני, בעיר רמת גן לסגור אתר בנייה של לקוח המשרד – חברת בנייה ותיקה וגדולה הבונה בכל הארץ, שלה מוניטין רב בשנים, כחברה השומרת בקפידה רבה על כל הוראות וחוקי הבטיחות, זאת בשל חריגות שאין להם כל קשר לנושא הבטיחות באתר הבניה. רק לאחר התדיינות בבית המשפט הצלחתי בחירוק שיניים, לבטל את החלטת מפקח הבניה העירוני, והלכה למעשה למנוע את המשך סגירת האתר, מה שכמובן היה גורם לאותה חברה קבלנית נזק בלתי הפיך של מאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך, והכל בגלל החלטה נפסדת של מפקח בניה עירוני, שבינה לבין חוקי ותקנות הבטיחות אין כל קשר.
אותו "שטח הפקר עירוני", מלמד כאלף עדים אודות הפער התודעתי העצום שנוצר במהלך השנים האחרונות, ובמיוחד בכל מה שקשור לתחום ההתחדשות העירונית, בין ההכרזות הבומבסטיות של שרים ומקבלי החלטות בכירים אודות הפעולות המיידיות שאותן צריך לנקוט על מנת להקטין משמעותית את התאונות באתר בנייה לבין הוואקום בו אין דין ואין דיין, ולתוך הוואקום הזה, החלו להיכנס לאחרונה, עיריות ורשויות מקומיות שההבנה בנושאי הבטיחות מהן הלאה, תוך שהן שולחות מפקחים שחלקם חסרי מיומנויות, מה שגורם לנזק כפול ומכופל, גם לא מקטין כהוא זה את תאונות העבודה באתרי הבניה, וגם גורם שלא לצורך נזק אדיר לחברות הבנייה, דווקא בעת הזאת של קורונה ומשבר בשוק הדיור.
*כותב המאמר, עו"ד אלדן דנינו, הינו מומחה לדיני בטיחות בענף הבניה ולאחריות תאגידית
מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
