האם הדיור המוזל משנה הרגלי בחירת מקום המגורים?

בתור מי שנע משך שנים רבות על הקו בין ארצות הברית לישראל, הבחנתי מיד בפער משמעותי בין הרגלי בחירת הדירה בקרב הקהל האמריקאי לעונת עמיתיו בישראל.

האמריקאים, גם משום שמדובר במדינת ענק הגדולה פי 450 ממדינת ישראל וגם משום שהם נהנים ממערכת היסעים המונית מעולה, אינם נרתעים מהעתקת מקום המגורים המקורי בו גדלו למקום חדש, לעיתים אף מרוחק, זאת ברוב המקרים בשל מיקום מקום העבודה שלהם.

הישראלים, לעונת זאת, ולמרות שמדובר בסופו של דבר במדינה ממש מיניאטורית בגדולה, נטו מאז ומתמיד להעדיף לרכוש דירה בעיר בה צמחו וגדלו, סמוך להורים שיוכלו להיות לעזר לטיפול בנכדים, סמוך לחברי הילדות, למכולת ובית הקפה השכונתי וכל היתר. 

ברוב המקרים שבהם הישראלים כן העתיקו את מקום מגוריהם לעיר אחרת, זה היה בשל אילוצים כלכליים, או מקום עבודה מרוחק במיוחד. למשל, זוג צעיר שגדל בתל אביב, אבל לא היה לו את היכולת לרכוש בה דירה, או איש הייטק שקיבל משרה נאה בגליל או בקריית גת, וגם אז בחלק גדול מהמקרים הבחירה הייתה להמשיך ולהתגורר ב"מדינת תל אביב".

הנטייה הזו מקדמת דנא, מוסברת באתוס תרבותי שונה בעליל שהתפתח בתרבות המגורים ומיקום הדירה אצלנו, זאת בשונה מהאתוס התרבותי בארצות הברית. האתוס הזה התבסס במיוחד ריגשית(!) על הקשר לא רק לדירת המקור שבה גדלת, אלא גם לכלל המעגלים שסבבו אותך, זאת כולל המשפחה הגרעינית, ובמיוחד ההורים, החברים מבית הספר ותנועת הנוער ובכלל הניחוח של הרחוב השכונתי והשכונה שמסביב.

ברור גם כי העובדה שבשונה מארצות הברית, ישראל מעולם לא הצטיינה, זאת בלשון המעטה, בפיתוח מערכת היסעים המונית שתקשר בנקל את כלל חלקי המדינה, זאת למרות גודלה המאוד קומפקטי, שווה ערך למדינה קטנטונת בארצות הברית דוגמת ניו גרסי, הייתה השפעה ניכרת על המגמה ל"הדבק" לעיר המוצא או לאחת הערים בסביבתה הקרובה.

נשאלת השאלה, אם כן, האם השיפור ההדרגתי במערכת התחבורה מהמרכז לפריפריה ובד בבד מבצעי הדיור המוזל, שרובם מתקדים בפריפריה, אמורים לשנות בהדרגה את הנטייה הטבעית הזו ולגרום סוף סוף להגשמת החלום של פיזור אוכלוסייה?

ובכן, על פי הנתונים מהשטח, הן של קבלנים ויזמים, ובמיוחד נתונים סטטיסטיים מהשנים האחרונות המצביעים בבירור על גידול מפתיע במספר תושבי ערי הפריפריה, מדובר אכן בשינוי מגמה, אמנם איטי, אבל קונסיסטנטי.

להלן מספר דוגמאות: ערי פריפריה דוגמת קריית גת, אשקלון, שדרות ונתיבות בדרום, גדלו במהלך השנים האחרונות בשיעור מרשים של 15-20 אחוזים מאז שנת 2020, זאת למרות מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל. חלק נכבד מגידול זה היה לא גידול טבעי, אלא תוצאה ישירה של תושבים שבאו מבחוץ.

מגמה דומה התרחשה גם, אמנם בשיעור איטי יחסית, גם בחלק מערי הצפון, דוגמת עפולה שגדלה בשיעור מרשים במיוחד של יותר מ-20 אחוזים מאז 2020 וברור כי למבצעי הדיור המוזל, כמו גם שיפור במערך התחבורה, הייתה השפעה לכך.

אדגיש כי על מנת שתהליך חיובי זה ימשיך להתחזק, על מקבלי ההחלטות לא לראות בו בבחינת מובן מאליו, אלא לנקוט באמצעים משלימים דוגמת תגבור מקומות העבודה האיכותיים הזמינים בפריפריה, שיפור ושדרוג מערכת ההיסעים ההמונית ובמיוחד רכבות מהירות וכן טיפוח איכות החיים בפריפריה, החל מחינוך וכלה בתרבות, קניות ופנאי.

ולסיכום, לאחר שנים רבות של חוסר הצלחה להעתיק מאות אלפי ישראלים אל מחוץ ל"מדינת תל אביב", יש אכן מקום לאופטימיות ולטעמי גם, ולמרות כל הביקורות של אנשי המקצוע, יש מקום לשקול ולהמשיך את מבצעי הדיור המוזל שלא רק מעניקים יותר הזדמנויות לבני הדור הצעיר לרכוש דירה, אלא גם מייצרים ועוד ייצרו שינוי תודעתי שיאפשר ליותר ויותר ישראלים, בדומה לעמיתיהם האמריקאים, להחליט ביתר קלות על שינוי מקום המגורים!

*כותב המאמר ניר בבג'ני הוא יועץ נדל"ן למשקיעים ומוסדיים ובעלי Nadlanir investments

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן