למה צריך לעבור להתחדשות עירונית דיפרנציאלית נוסח ניו יורק?

בעולם הרחב ההחלטה אודות התחדשות עירונית הינה פררוגטיבה של הרשות המקומית. לדוגמא, בלונדון או ניו יורק מחליטה העיריה ולא ממשלת בריטניה או ארצות הברית.

אולם, מה שנראה לנו במובהק החלטה טבעית ולגיטימית מעבר לים, אינו קיים אצלנו כלל ועיקר. ההחלטות, הן לגבי תוכנית תמ"א 38 שבינתיים הסתיימה והן פינוי בינוי, כפופות במישרין למקבלי ההחלטות, בין אם מדובר במנהל התכנון או ברשות להתחדשות עירונית. המציאות מראה שלכל עיר גישה שונה לקידום התחדשות עירונית המונעת מפרמטרים שונים ואף ניגודיים. 

אם נביא, לדוגמא, את "בעד" ו"נגד" בזמנה של תמ"א 38, נראה כי היה ניגוד גמור במדיניות בין עיריות ורשויות מקומיות. מחד גיסא ערים מרכזיות דוגמת ירושלים, רמלה, רעננה וכפר שסבא שתומכו באופן נלהב בהמשך קידום התוכנית ומצד שני ערים מרכזיות לא פחות דוגמת תל אביב, גבעתיים, לוד ובת ים שהיו מעוניינות בהפסקתה לאלתר.

הסיבות להתנגדות היו שונות מעיר לעיר ולעיתים אף הפוכות לחלוטין. תל אביב, למשל, עיר בה כידוע ערכי הקרקע הינם מאוד יקרים, ההתנגדות הינה בעיקרה בשל העובדה שהעירייה אינה מקבלת היטל השבחה מהיזמים, מה שגורם לה הפסד כספי ניכר.

בלוד הסיבה הייתה הפוכה: חלק נכבד מהעיר מיועד בפועל לפינוי בינוי (התחדשות בניינית) וכך גם מתאפיינת מדיניות עירית גבעתיים שהינה העיר הצפופה ביותר במדינת ישראל ולכן העיריה, בצדק מבחינתה, נלחמת על ניצול כל מטר לטובת פינוי בינוי.

ירושלים, לעומת זאת, העיר הגדולה בישראל שהובילה את המשך תמ"א 38, בד בבד לפני פינוי בינוי, נהנית מעתודות קרקע משמעותיות ביותר וכן בצורך מידי לחדש שכונות ותיקות שנבנו במרוצת המאה שעברה, זאת על מנת לחזק אוכלוסייה קיימת ולהביא חדשה.

ובמילים אחרות, אם נבדוק נכוחה כל עיר ועיר, נמצא את עצמנו משייטים, לכאורה, במדינות שונות עם צרכים שונים לחלוטין, לעיתים אף הפוכים.

כמי שרואה את ההתחדשות העירונית כצורך לא רק מוניציפאלי להתחדשות עירונית, אלא גם ובעיקר, צורך לאומי להגדיל את היצע הבנייה באופן משמעותי ובד בבד למגן את הבניינים בממ"דים (שכיום רק שליש מהדירות ממוגנות בממ"דים), המסקנה שלי הינה שעל מנת שההתחדשות העירונית לסוגיה תלך ותגדל, שומה על מקבלי ההחלטות לאפשר לרשויות המקומיות בעידן החדש של אחרי התמ"א, מנעד הרבה יותר רחב של וריאנטים דיפרנציאליים, על מנת שיתאימו ככפפה לצרכים של כל רשות ורשות.

אדגיש כי גם חוק התכנון והבנייה ובהמשך חוק ההסדרים אמורים להעניק לרשויות המקומיות מנדט הרבה יותר רחב כשהמטרה בסופו של דבר הינה גם לקצר הליכי ביורוקרטיה רישוי ומתן היתרים ובד בבד להגיע מידי שנה למספר הרבה יותר גבוה של התחלות בנייה, בהתחדשות עירונית ובכלל.

לכן, לדעתי על מנת לייצר זרימה בונה ומצמיחה, במקום ללכת "נגד הזרם", על מקבלי ההחלטות בממשלה,  לייצר מתווה כללי שלפיהן אמורות 82 העיריות ו-121 הרשויות המקומיות הנוספות במדינת ישראל לפעול, ובד בבד להגדיל באופן משמעותי את האוטונומיה של כל אחת ואחת מהן. כך, בסופו של יום, נרוויח כולנו התייעלות וצמיחה פרודוקטיבית.

*כותבת המאמר צאלה רוזנבלום עמור היא מנכ"לית קבוצת מ.אביב

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן