המיתוס חסר הבסיס של גירושין ודיור

מיתוסים, מה לעשות, קשה מאוד לשרש. אחד המיתוסים היותר נפוצים, הן בשיחות רעים של ערבי שישי, הן בציבור הרחב, הן בתקשורת ואף בקרב מקבלי ההחלטות, הוא שאחוז הגירושין קשור קשר בל יינתק למצב הסוציו אקונומי של בני הזוג. ככל שהמצב טוב יותר, כך טוען אותו מיתוס, קל יותר לפרק את החבילה ולהתחלק בדירת המגורים ובמידה וישנה יותר מדירה אחת, הפרידה נעשית אף יותר קלה.

אודה ואתוודה: כאיש תקשורת במשך שנים רבות, גם אני חטאתי ואף נפלתי בתוך הפח היקוש הזה. כשגרתי ברעננה לפני כמה עשורים, הייתי בטוח שבמורד הרחוב הראשי, רחוב אחוזה, צועדים בסך המוני גרושים וגרושות. וכך גם לגבי ערים הנחשבות ב"ליברליות" ובעלות חתך סוציו אקונומי גבוה נוספות דוגמת רמת השרון, גבעתיים, מודיעין  וכיוצא באלה.

אולם, וזה אולם גדול, מסתבר כי מיתוס זה מנותק לחלוטין מהמציאות, מה שיחייב את מקבלי ההחלטות בממשלה ובכלל לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי כל מה שקשור למדיניות הדיור, התעסוקה, התחבורה ואיכות החיים בכלל. מתברר כי על פי נתונים בדוקים הן של הלמ"ס והן של הרבנות, דווקא בערי פריפריה בפרט וערים הנחשבות ל"עניות" יותר בכלל, אחוז המתגרשים גבוה יותר במובהק.

ובכן, מתוך 20 הערים המובילות בשיעור הגירושים הגבוה ביותר במדינת ישראל, לא פחות מ-14(!) הינן ערי פריפריה מובהקות. 

המובילות הינן העיר החדשה חריש ואחריה אילת,  אחריהן עכו (זאת למרות שאחוז גבוה מתושביה הינם מוסלמים) דימונה, , טירת הכרמל, בית שאן, נהריה, בת ים, טבריה, חדרה, עפולה, באר שבע, תל אביב, צפת, אופקים, מגדל העמק, מעלה אדומים, קריית ביאליק, יוקנעם עילית ויבנה.

רעננה, הרצליה, הוד השרון, כפר סבא, רמת השרון, גבעתיים, פתח תקוה, רמת גן, מודיעין  וערים מבוססות, דורגו רק בעשיריות השלישית והרביעית והחמישית וגם העובדה שתל אביב נדחקה איכשהו למקום ה-13 ברשימה, היתה בעיקר בשל סטטיסטיקת הגירושים של דרום העיר ופו ה"עניות" ולאו דווקא בצפון ה"עשיר".  

כמו כן העובדה שדווקא בת ים, העיר הפחות אמידה מכל ערי גוש דן (להוציא ת בני ברק) ממוקמת במקום ה-9, זאת כאשר יתר ערי גוש דן ממוקמות הרחק מאחור, מדברת לטעמי בעד עצמה.

נשאלת השאלה: מעבר לסטטיסטיקה המפתיעה ושבירת המיתוס שלפיו ככל שההכנסה גדלה והדיור משובח יותר, כך גם קל יותר להתגרש, האם ניתן להסיק מסקנות אופרטיביות מנתונים אלה?

התשובה שלי הינה "כן" חד משמעי. מתברר כי המדיניות של טיפוח סבסוד הפריפריה בהטבות מיסוי ומענקים ומסתבר כי העובדה שהדיור שם זול הרבה יותר, לא רק שלא הועילו, אלא גם הפכו להיות חרב פיפיות עבור הwell-being-  של התא המשפחתי.

מתברר כי מעבר ל"ארבע קירות" שומה לייצר עבור תושבי הפריפריה גם אבני דרך שיביאו לאושר המיוחל, זאת החל מתעסוקה איכותית, דרך תחבורה ציבורית מהירה ונוחה, דרך חיי קהילה עשירים, כולל תרבות, בילוי ואפשרות מימוש עצמי הרבה יורת גבוהה ממה שקיים כיום.

החיסרון של כך אלה, לטעמי, מגולם היטב בנתוני הגירושים הגבוהים יורת במובהק, ללא קשר בהכרח למצב הסוציו-אקונומי. יתרה מכך: העובדה שעיר חדשה שהוקמה רק לפני שנים אחדות דוגמת חריש, והממוקמת באופן יחסי במיקום נגיש במרכז הארץ, כבשה את פסגת המתגרשים, הינה נורת אזהרה אדומה מהבהבת למקבלי ההחלטות. הדוגמא של אילת הינה לטעמי יוצאת דופן שכן היא מהווה מן הסתם "עיר מקלט" ללא מעט זוגות שהחליטו להתגרש.

לא נותר לי אלא לקוות שמקבלי ההחלטות המנהלים את מדיניות הדיור, התעסוקה והתחבורה, ייצאו לשם שינוי מהשבלונה המוכרת של "כמה שיותר יחידות דיור, כמה שיותר כבישים וכיו"ב), ויגלמו במערכת ההחלטות האסטרטגית שלהם את עתיד הדורות הבאים של המשפחות הישראליות!

*כותב המאמר עמית דובקין הוא אסטרטג נדל"ן, יועץ תקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן