עמית דובקין // צילום חן ליאופולד

האופטימי והפסימי: האם אנחנו יכולים להתגאות בפיתוח המדינה?

"זוהי שנה שבה ייערכו שתי מערכות בחירות יקרות, מיותרות ובזבזניות, שעלותן למשק נאמדת בעשרות מיליארדים, תקציב בו ניתן היה לשקם בנקל את כל ערי הפיתוח" // דעה

כרמלה קופר 08.08.2019

עמית דובקין // צילום חן ליאופולד

בעיניים של פסימיסט שנת 2019 תזכר לדראון בהיסטוריה שלנו כ"שנת משתה בלשאצר", אותו מלך בבלי המוזכר בספר דניאל התנכ"י, שראה על הקיר באמצע הילולת משתה ותאוות בשרים את הכתובת המבשרת שחורות "מנה, מנה תקל ופרסין". זוהי שנה שבה ייערכו שתי מערכות בחירות יקרות, מיותרות ובזבזניות, שעלותן למשק נאמדת בעשרות מיליארדים, תקציב בו ניתן היה לשקם בנקל את כל ערי הפיתוח, או לחלופין את התחבורה הציבורית ומערכת הבריאות הקורסת, ולהחזיר את הכבוד האבוד למערכת החינוך המתדרדרת והולכת, שנה בה הצריכה הפרטית של ,"מר וגברת ישראלי" נסקה לשמיים, כולל יציאות למסעדות, קניונים ונסיעות לחו"ל במספרים המהווים שיא עולמי שלא יישבר עד מהרה, שנה בה הקיטוב הכלכלי והחברתי העמיק עוד יותר, שוק ההון חיפש כיוון, ושוק הדיור קרטע, עם עוד רבבות צעירים מתוסכלים  שנותרו מחוץ למעגל רוכשי הדירות, עם משקיעים בורחים לשדות זרים, קבלנים ויזמים מיואשים ותכנית מחיר למשתכן שהפכה לקריקטורה של פתרון דיור.

בעיניים של אופטימיסט, לעומת זאת,  שנת 2019 מסמלת את המשפט הזחוח: "מעולם לא יכול להיות לנו טוב יותר". ככלות הכל, הצמיחה במשק הישראלי הינה סבירה בהחלט, אפילו טובה ביחס לרוב מדינות ה-OECD,  ההייטק וכלל חברות הטכנולוגיה והסייבר ממשיכים לפעול בשיא המרץ, האבטלה בשפל חסר תקדים, הקניונים מלאים וגדושים עד אפס מקום, בחניוני הענק אין כלל מקום למיני ואנים ולג'יפים היוקרתיים  המעוצבים שמריחים עדיין את הניילונים של "דנדש", בסופי השבוע הפאבים מפוצצים בבליינים צוהלים, ברשתות בתי הקפה ה"וויברס" לוגמות בשקיקה הפוך ואמריקנו ומכרסמות קוראסונים ועוגות דניש, בחנויות הסלולר משדרגים כל שני וחמישי , ברשתות מוצרי החשמל מלאי טלוויזיות ושאר מיני פינוקים אוזל במהירות הבזק, הבורסה לניירות ערך באחד מהשיאים של כל הזמנים, שוק ההון והמערכת הבנקאית יציבים ובסך הכל, יאמר לנו האופטימיסט, על מה צריך לקטר, כשהכל כל כך טוב?

אולם הניגוד הגמור בין הפסימיסט לבין האופטימיסט איננו רק שאלה של השקפה, אלא גם בעיה תודעתית. בעיה  תודעתית נוצרת בדרך כלל כתוצאה מהסתכלות על מצב קיים כ"דבר מוגמר", זאת במקום לנתח אותו על ציר של זמן.  ההיסטוריה, לצערנו, מלאה וגדושה במצבים כאלה, בהם דווקא הפסימיסטים היו אלה שחזו את הנולד. המקרה הקלאסי הינו המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929 בקריסת הבורסה בארצות הברית, זאת לאחר "משתה בלשאצר" שנמשך על פני שנות ה-20 של המאה הקודמת שהתאפיינו, בדיוק כמו אצלמו, בצריכה פרטית מוגברת, חגיגות וריקודים ותחושה ש"תמיד יהיה טוב". באה קריסת הבורסה ואחריה שנים קשות וארוכות של משבר כלכלי עולמי וטפחו על פניהם של כל האופטימיסטים. כך גם קרה, ב-2007, בתקופת משבר ה"סאב פריים" בארצות הברית, כשמאות אלפים שנטלו משכנתאות ענק נותרו ללא בית.

על כן, חטא ה"היבריס"(מיוונית "זחיחות"/"יהירות") מחייב להיות נר לרגלינו כשהנתונים לטווח הארוך אינם מבשרים טובות כלל ועיקר. נכון. יש צמיחה במשק, אבל היא בעליל צמיחה קצרת טווח, שאיננה מבוססת על מנופי הצמיחה לטווח הארוך, דוגמת למשל השקעה אסטרטגית בתשתיות תחבורה, חינוך ובריאות. נכון. הרבה מאוד ישראלים מתגוררים בדירות רחבות ידיים, אולם האם את מישהו מטרידה העובדה שאחוז הישראלים שאין ברשותם דירה בבעלות הולך וגדל משנה לשנה ומגיע כיום לכ-35 אחוזים, כלומר כשלושה מיליון ישראלים שאין ברשותם דירה בבעלות? נכון. תצא לחוצות שדרות רוטשילד תל אביב ותחשוב לרגע קט שאתה נמצא בניון יורק, לונדון או פאריז. אולם אם, נניח, תלך 200 מטרים מרוטשילד (זה הכל!) למתחם התחנה המרכזית הישנה, תהיה בטוח שאתה במדינת עולם שלישי. ואם תתניע את המכונית ותצא רבע שעה מחוץ לגוש דן, צפונה, דרומה או מזרחה, תראה לצד השכונות החדישות הממורקות המוקמות והולכות גם עזובה ודלות שממש, ממש אינם מזכירים מדינה החברה ה-OECD. את כל אלה עלינו לזכור וגם לדאוג לחשוב כמה צעדים קדימה. גם ביום שאחרי ה-17 לספטמבר. 

חומר למחשבה לכולנו.

שיתוף

כתבות שיכולות לעניין אותך

נשמח לדבר אתך
נגישות