תפיסת ה"חאפ לאפ" של התכנון בישראל

כולנו מכירים את המושג "חאפ לאפ" שפרושו בתרגום מאידיש מחטף או חלטורה, במקום לבצע עבודת עומק רצינית. אמרה זו נכונה לגבי כל שרות שאנו מקבלים מבעל מקצוע, מכונאי רכב או אינסטלטור, אולם נכונה שבעתיים לגבי מקבלי ההחלטות בתחום ענף הנדל"ן בישראל.

באופן די פרדוקסלי, דווקא בטרם קום המדינה, התאפיינו ימי השלטון העותומני ובמיוחד המנדט הבריטי, היה באופן יחסי תכנון מובהק לטווח הארוך. 

שתי דוגמאות מובהקות לתכנון נכון לטווח הארוך היו בשנות ה-20 של המאה שעברה
האחת, תכנית גדס, על שמו של המתכנן הסקוטי פטריק גדס, שהוזמן על ידי מאיר דיזנגוף ראש עירית תל אביב, לתכנן את העיר על פי המודל של ה-) "garden city"עיר הגנים), שפותח בראשית המאה הקודמת על ידי מתכנן הערים הבריטי אבנעזר הווארד.

אין צל של ספק כי חותמו של גדס ניכר עד עצם היום הזה בהצלחה של תל אביב בכלל, ומרכז העיר ההיסטורי בפרט, להפוך להיות לא רק נכס תרבות ואדריכלות עולמי דוגמת תואר "העיר הלבנה" שקיבלה העיר העברית הראשונה בשנת 2003, אלא גם ובעיקר עיר שהינה טובה לתושביה ומעניקה להם איכות חיים גבוהה בהרבה לעומת ערים אחרות בישראל.

דוגמא שנייה, לא פחות מעניינת, הינה של המושל הבריטי בירושלים בשנים 1971-1926, שהיה אינטלקטואל ואיש תרבות מהמעלה הראשונה, וקבע מסמרות לגבי תכנון העיר בכלל וקביעת התקנה ההיסטורית שבבירה תהיה בנייה רק באבן ירושלמית, מה שהשפיע באופן דרמטי על חזות העיר ב-100 השנה שחלפו מאז.

"תפיסה אנכרוניסטית ושגויה"
למרבה הצער מדינת ישראל לאחר 1948 לא התאפיינה בקבלת החלטות תכנוניות לטווח הארוך, זאת בלשון המעטה. התמ"א, תכנית המתאר  הארצית הראשונה ששורטה ב-1951 על ידי האדריכל אריה שרון, הייתה בפועל מבית מדרשו של ראש הממשלה הראשון בן גוריון, ששאף למלא את המדינה הצעירה והריקה ברובה הגדול מתושבים, במאות יישובים ועשרות ערים חדשות.

70 השנה שחלפו מאז תכנית המתאר הארצית הראשונה, ולא מעט תכניות עדכניות ששורטטו, דוגמת תמ"א 35 ו"ישראל 2020", ולמרות שמדינת ישראל של 2022 הינה מדינה שונה לחלוטין ונחשבת למעצמת סייבר וחברה מן המעניין ב-OECD, למרות כל זאת דומה שהתפיסה של מקבלי ההחלטות אצלנו עודנה נורה בשנות ה-50 של המאה שעברה.

לטעמי מדובר לא רק בתפיסה אנכרוניסטית ושגויה בעליל שאינה תואמת כלל ועיקר את הצרכים ואת המציאות דהיום, אלא גם מבנה בירוקרטי שחוסם כל יצירתיות, מעכב החלטות דרמטיות שנים על גבי שנים ומעוות לחלוטין את המציאות לעומת הצרכים בפועל.

העובדה, לדוגמא, שמאז שהתברר כי קיים מחסור בדיור, בשנת 2007, כלומר לפני 15 שנה תמימות, כשמאז השתנו ממשלות, התחלפו לא פחות משבעה שרי שיכון וכנ"ל התחלפו ראשי וועדות מחוזיות, מנהל התכנון, מטה הדיור וכיו"ב, למרות כל זאת התפיסה של "חאפ לאפ" והעדר תכנון לטווח הארוך נותרה על כנה.

הטענה המקובלת, הינה שבעיה זו נובעת בעיקרה מחילופי שלטון, הן בממשלה והן ברשויות המקומיות, אולם, לטעמי זו לא לב הבעיה. הבעיה הינה בראש וראשונה המבנה הביורוקרטי האנכרוניסטי, מנטליות הפקידות המבצעת וכן העובדה שהחלוקה לכל כך הרבה גורמים מחליטים גורמת להם לנטרל זה את זה.

ואם נחזור לדוגמאות של גדס וסטורס, הצלחה שלהן נבעה לא רק בשל "המנטליות הבריטית" הנכונה לכשעצמה, אלא גם ובעיקר בשל העובדה שהייתה סמכות אחת(!) שקיבלה החלטה אסטרטגית, נכונה  וארוכת טווח. 

לסיכום, רק שינוי מהיסוד של המבנה ההיררכי של מקבלי ההחלטות ובד בבד שילוב אנשי מקצוע מהשורה הראשונה דוגמת אדריכלים, מהנדסים, מומחי קיימות ואיכות סביבה וכו', הוא זה שיגרום לשינוי המציאות המיוחל.

*כותבת המאמר, מהנדסת עדי מגדל, היא מבעלי "גרינר קיימות ובנייה ירוקה"

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן