הדיור ציבורי כשובר שוויון היסטורי למצוקת הדיור

השיכונים הציבוריים, נהפכו להיות עם השנים מיעד ציוני נשגב, לפצע פעור בלב ליבה של החברה הישראלית. רובם הגדול מוזנח ומתפורר, כולל שיפוצים והרחבות לא חוקיות שנראות כמו טלאי על טלאי- "החצר האחורית" של החברה הישראלית.
וזה לא כל כך נעים לראות לא מעט מתחמים מטים לנפול ומהווים לעיתים מתרוקנים מאדם ונעשים למצבות מצולקות של תנועת ההתיישבות החפוזה עם קום המדינה. במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו למעלה מ-300 אלף דירות כאלה, שהיוו בשנים מסוימות יותר ממחצית הבנייה בשוק הדיור. רובה גדול של הבנייה הציבורית התמקד בערי פיתוח בפריפריה או בעורפן של הערים הגדולות הוותיקות במרכז הארץ. המדינה יצרה חברות משכנות ממשלתיות ועירוניות, דוגמת עמידר, עמיגור, שקמונה, חלד, מוריה, אפרידר ולור"ם, שטיפלו בדיירים.
השיכונים הציבוריים ממשיכים להוות מרכיב משמעותי מנתח הדיור במדינת ישראל. חברת עמידר לבדה מחזיקה ביותר מ-50 אלף דירות. ועוד מאות אלפי דירות בבעלות פרטית. אלה דירות היעד לתהליכי ההתחדשות העירונית בתהליכים של פינוי בינוי.
יש לא מעט דוגמאות של הצלחה. מתחמים גדולים שנתונים בעיצומם של תהליכי התחדשות במרכז ובפריפריה: שכונות דרום תל אביב ויפו, גבעת אולגה שמערב חדרה וכן העיר נשר שבמטרופולין חיפה. ואולם הן רק טיפה בים. עיקר הפוטנציאל של השיכונים הציבורים עדיין אינו מנוצל.אני סבור שחיסול השיכונים הציבוריים הוא משימה לאומית ראשונה במעלה.
הוא ישנה את התדמית של תושבי השיכונים, הוא גם ישדרג החזות האורבנית של המרחב הציבורי, הוא יקטין פערים והוא גם, ויהווה פתרון אפקטיבי לטווח הבינוני והארוך של המחסור ההולך וגדל בהיצע הדיור.
נחוץ כאן שינוי פרדיגמה. תעדוף משמעותי תקציבי של תהליכי ההתחדשות העירונית. המדינה צריכה לדעתי לעבור מהצהרות למעשים. להשתתף במימון התהליכים להגדיל משמעותית את זכויות הבנייה לקבלנים, לתגמל את והרשויות המקומיות בהתאם במטרה לאפשר לדיירים להתחדש ולהגדיל את מרחב המחייה שלהם.
מדובר בתקציבי עתק אבל זו השקעה מדינתית שתחזיר את עצמה ויש לה פוטנציאל להיות "שובר שוויון היסטורי" מכל הבחינות- חברתית, אורבנית, כלכלית.

*כותב המאמר, ישראל אברמוב, הוא יו"ר קבוצת פרקש יזמות נדל"ן, הבונה פרויקטים להתחדשות עירונית ברחבי הארץ

מי יהיו 70 המשפיעים לשנת 2023?

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

שיתוף